ת"א (שלום ראשל"צ) 3226/07 ZAO KOMMERSANT PUBLISHING HOUSE LTD נ' וסטי 1992 בע"מ ואח' (טרם פורסם, החלטה מיום 21.10.10)

ביום 21.10.2010 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, מפי סגן הנשיאה, כבוד השופט יחזקאל קינר, בתיק אזרחי 3226/07 ZAO KOMMERSANT PUBLISHING HOUSE LTD נ' וסטי 1992 בע"מ ואח'.

אותו עניין נסוב סביב השאלות הבאות: א. האם הופרו זכויות היוצרים של התובעת ב- 51 מאמרים וכתבות? ב. האם הדין שבית המשפט צריך להחיל בעניין זה הוא הדין הרוסי או הישראלי?

וכך קבע בית המשפט הנכבד:

1. הרקע העובדתי

התובעת הינה תאגיד רוסי המוציא לאור את העיתון "קומרסנט" ואת המגזינים "קומרסנט – שלטון" ו"קומרסנט – כסף".

הנתבעת 1 היא חברה פרטית המוציאה לאור עיתון בישראל בשפה הרוסית בשם וסטי. שאר הנתבעים הינם דירקטורים בנתבעת 1 או בתפקידי עריכה שונים בנתבעת 1.

התובעת טוענת כי 51 מאמרים וכתבות שלה פורסמו בעיתון הישראלי וסטי תוך ציון שם המחבר והמקור, זאת מבלי קבלת אישור מהתובעת ואף למרות האיסור במגזינים ובאתר התובעת על העתקת יצירות בלא קבלת רשות מוקדמת. על כן, עותרת התובעת לסעד של פיצוי ללא הוכחת נזק בסך כולל של 1,020,000 ₪ (פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין כל הפרה, בהתאם לדין הישן).

הנתבעים טוענים, בין היתר, שהדין שצריך לחול הוא הדין הרוסי, ובהתאם לחריגים הקבועים באמנת ברן ההעתקה שביצעו אינה מהווה הפרת זכויות יוצרים.

2. ברירת הדין

תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים הינה תביעה נזיקית באופיה. ולפיכך, מקום בו מעורב גורם זר בתביעה, כמו בעניין זה, יש להחיל לגביה את הכלל, לפיו הדין שיוחל בקשר עם ההפרה הוא דין מקום ההפרה (קרי, ישראל). יצוין, כי לכלל זה יש חריג נדיר, לפיו מקום בו הקשר בין מקום ביצוע העוולה לבין העוולה הוא מקרי, ולא יהא זה צודק להחיל את דין מקום ביצוע העוולה, אזי יחיל בית המשפט את דין המדינה שלה הקשר ההדוק ביותר לאותה עוולה.

בעניין זה יש להחיל את החריג לכלל בשאלת הבעלות ביצירות, שכן, בין היתר, הקשר בין מקום ביצוע העוולה לבין שאלת הבעלות ביצירות הוא מקרי לחלוטין, ולרוסיה הזיקה הברורה והמוחלטת לסוגיה זו, מאחר שהמאמרים פורסמו בעיתונים ובמגזינים רוסיים, מחברי המאמרים הם רוסיים, ויחסי העבודה בין המו"לים לבין המחברים, המשליכים גם על שאלת הבעלות בזכות היוצרים, הם יחסי עבודה המתקיימים ברוסיה.

3. ההפרה

כאמור,שאלת הבעלות ביצירות נקבעה על ידי פירוש בית המשפט את הדין הרוסי כי ב-23 יצירות הוכיחה התובעת את בעלותה. בשאלת ההפרה קבעה בית המשפט הנכבד כי אמנת ברן אינה מהווה חלק מהחוק הישראלי, למרות שישראל הצטרפה לאמנה. שכן, ישראל נקטה בשיטה של שינוי החוק הפנימי בהתאם להוראות האמנה, ולא הפכה את האמנה לחלק מהחוק הישראלי.

לאור הדין הישראלי, סבור בית המשפט הנכבד שאין עומדת לנתבעים הגנה מתאימה וזאת לאור העובדה שהעתקת המאמרים שנתפרסמו בעיתונים ובמגזינים של התובעת נאסרה במפורש ועל כן, לא היתה הנתבעת (וסטי) רשאית להעתיק את המאמרים נשוא התביעה ולפרסמם בעיתון המוצא לאור על ידה.

4. אחריות נושאי משרה

בית המשפט קבע כי לא הוכח שנתבעים 2 ו-3 ביצעו פעילות אישית עצמאית הקשורה לנושא העתקת המאמרים וכל שיוחס להם הוא העדר פיקוח. לא די בכך על מנת להקים אחריות אישית כאשר ניתנו הנחיות ברורות לשמירת החוק ועריכת העיתון מצויה בידי אנשי מקצוע.

5. גובה הפיצוי

בית המשפט אינו רשאי לחרוג מהגבולות שהותוו בסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. יתרה מזאת, סכום הפיצוי אינו נקבע אך לאור פיצויו של בעל הזכות שהופרה אלא גם לאור הצורך להרתיע את המפר ומפרים פוטנציאליים אחרים.

אשר על כן נקבע שיש ליתן פיצוי מינימאלי לפי פקודת זכות יוצרים בגין כל אחת מן היצירות שהופרו (23 במספר), אשר היא גבוהה מהרף שהיה קובע בית המשפט אלמלא הדבר לא היה נתון לשיקול דעתו ובסך הכל, הסכום שנפסק לתובעת הוא 230,000 ₪. לא ניתן צו להוצאות.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד.

שתפו את הפוסט:

דילוג לתוכן