ביום 13.5.2012 בית המשפט העליון, מפי המשנה לנשיא ריבלין ובהסכמת השופטים מלצר והנדל, הפך בחלקו את פסק דינה של השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן, ואלה עיקריו [פסק הדין המלא – ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני – מצוי כאן] :
1. הזרמה (סטרימינג) נכנסת לגדר "שידור"
זכות השידור, המעוגנת בהוראת סעיף 14 לחוק החדש. לפי סעיף זה, "שידור של יצירה הוא העברה קווית או אלחוטית, של צלילים, מראות או שילוב של צלילים ומראות, הכלולים ביצירה, לציבור". המשמעות היא שלא ניתן להעביר לציבור יצירה באופן העולה כדי "שידור", בלא היתר מבעל זכות היוצרים. בבחינת השאלה אם הופרה זכות זו, יש להידרש אם-כן לשלושה תנאים מרכזיים: האחד, הוא קיומו של 'ציבור' שאליו מועברת היצירה; השני, הוא מהותה של היצירה המשודרת; השלישי, הוא פעולת השידור עצמה.
בשונה מכפי שנקבע בבית המשפט המחוזי, נקבע כי התיבה "העברה קווית או אלחוטית" נועדה להבהיר כי שידור יכול להתקיים במגוון אמצעים, וכי השידור – במהותו – אינו מותנה או מוגבל באמצעי הטכני המשמש להעברתו. משכך, אין מניעה שהזכות לשדר יצירה מוגנת תחול גם על שידורים באמצעות רשת האינטרנט, לרבות בטכניקה של הזרמת אינפורמציה.
בנוסף נקבע, כי רשת האינטרנט נשענת על העברה קווית או אלחוטית בדרך כזו או אחרת, ואף מן הטעם הזה ההגדרה המצויה בהוראת סעיף 14 כוללת גם אמצעי שידור כגון צפייה ישירה דרך רשת האינטרנט ועל כן, סטרימנג הינו בבחינת שידור – זכות המוגנת בזכויות יוצרים.
2. הזרמה יכולה להיחשב גם כ"העמדה לרשות הציבור"
זכות ההעמדה לרשות הציבור, מעוגנת בהוראת סעיף 15 לחוק החדש, אשר מורה כי "העמדה של יצירה לרשות הציבור היא עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם".
אין בתיבות "ממקום ובמועד לפי בחירתם", כדי לשלול את ההפרה במקרה בו מדובר בשידור חי. תיבות אלה באות להבהיר כי הדגש הוא על יכולת הבחירה והפעולה של הציבור, על אינטראקטיביות מסוימת מצידו של הציבור. זאת, גם אם הברירה הקיימת למשתמשים היא תחומה במועד ובמקום מסוימים, כל עוד בתוך אותו פרק הזמן מוקנית לציבור האלטרנטיבה. הגבלת ממד הזמן אינה שוללת, אפוא, את עצם ההעמדה לרשות הציבור במקרה שמדובר בשידור חי.
3. "שימוש הוגן" אינו זכות של ציבור המשתמשים אלא הגנה בלבד
אין בלשון החוק אינדיקציה ברורה לכך שהמחוקק ביקש לשנות מן האיזון הקיים ולהפוך את ההגנות, לזכויות. אף אם מדובר בשימוש "מותר", במובן זה שהוא מאפשר למשתמשים "חופש", אין בכך כדי להצביע על קיומה של "זכות". אף בספרות הובהר כי "הקדשת פרק מיוחד בחוק, שכותרתו 'שימושים מותרים', וניסוחו של סעיף 18 לחוק מלמדים אולי על כוונה 'לשדרג' את ההיתרים", אך אין בכך כדי ללמד שהמחוקק ביקש להעניק למשתמשים זכויות בנות מעמד שווה לזה של זכויות היוצרים.
אין גם הצדקה עקרונית לכך מבחינת תכלית ההגנות בדיני זכויות יוצרים. מדובר, כאמור, בכלי שנועד לאפשר – במידת הצורך – לבצע איזון בין הרצון להעניק תמריץ ליוצרים להפקת יצירות חדשות, לבין השאיפה להעשיר את מגוון היצירות במרחב הציבור. אמנם, קיימת חשיבות רבה בהעצמת המרחב הציבורי ובתמיכה ביכולתם של משתמשים להפיק יצירות חדשות, בין היתר על בסיס היצירות הקיימות. אולם אין בכך כדי להפוך את היוצרות, ולהעביר את ההגנה המוקנית בנסיבות מסוימות למשתמשים – לכדי זכות. אין הכרח כי תכלית זו – בדבר העשרת המגוון – תמומש דווקא בגדר "זכות" של המשתמשים. הגשמת התכלית האמורה יכולה לבוא גם בגדר המשטר הנוכחי: ככול שיש מקום להרחיב את מרחב התמרון הקיים למשתמשים, ניתן לעשות זאת באמצעות הרחבת ההגנה המוענקת להם, ואין הכרח שהגנה כאמור תעשה באמצעות "זכות".
מדובר, אפוא, בטענת הגנה, וככזו – הנטל להוכיחה מוטל על הנתבע המבקש להעלותה.
אנו מתמחים בדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני, ליווי חברות וליטיגציה מסחרית. לייעוץ משפטי פרטני הינכם מוזמנים ליצור עימנו קשר בטלפון 03-6910042 או בדוא"ל לכתובת office@anc-law.co.il.
