0

לא הכל קניין רוחני: מספר מילים על נחלת הכלל

במאמר זה אפרוס בקצרה את הרציונאליים העומדים בבסיס דיני הקניין הרוחני, גדרי התכנים המצויים בנחלת הכלל וניסיונות בית המשפט להשיב את הסדר הטבעי אל כנו, גם אם תוך פרשנות שגויה את החוק הישראלי.

בעידן בו לתוכן חשיבות מכרעת, ושווי שוק העולה על נכסים פיסיים, אל יתפלא הקורא כי חברות מסחריות מנסות להגן על התכנים שברשותם בכל אמצעי משפטי. ניסיונות אלה הובילו ומובילים, במידת מה, לערעור האיזונים העדינים עליהם מושתתים דיני הקניין הרוחני ולפגיעה בזכויות המשתמשים ובנחלת הכלל.

1 . הרקע ומטרות דיני הקניין הרוחני

דיני הקניין הרוחני מבטאים הסדר שלילי המקנה ליוצרים, ממציאים ומעצבים זכות למנוע מאחרים לעשות פעולות מסוימות ביצירות, רעיונות, ועיצובים שמטבעם הינם מוצרים המתאפיינים באי-היכולת למנוע שימוש בהם (“תכנים“). זאת בתנאי, כי כעבור תקופה התכנים יעברו לנחלת הכלל והשימוש בהם יותר לכל אדם.

הרציונאל אם כן ברור, דיני הקניין הרוחני נועדו לתמרץ את השוק היצרני ליצור, להשקיע ולפעול, ליצירת תכנים למען העשרת המרחב והטובין הציבוריים.

(ראו גם ע”א 513/89 S/interlego a נ’ lines bros. S.a-exin ואח’, פ”ד מח(4) 133, 161 (1994) ו- ניבה אלקין-קורן “על כלל ועל “נחלת הכלל”: מקניין רוחני לעשיית עושר ולא במשפט” עיוני משפט כה (תשס”א) 9.)

בהקשר זה, הרציונאל במתן הגנה לסימני מסחר מעט שונה. נקודת המוצא בדיני סימני המסחר היא, כי זכותו של אדם להגנה על סימן מסחרי, אינה שוללת מהציבור, ברגיל, דבר שחיוני כי יהא בשימוש חופשי. סימני המסחר מטרתם ליתן מידע מוקדם לצרכן על המוצר ולהגן עליו מפני הטעייה למקור המוצר. זו הסיבה מדוע, ההגנה על סימן מסחר רשום אינה פגה לעולם, כל עוד נעשה בו שימוש ומשולמת אגרת חידוש הרישום (ראו גם יהושע ויסמן דיני קניין – חלק כללי 355-356 (תשנ”ג)).

2 . לא הכל מוגן

עם זאת לא כל רעיון, יצירה, סימון מסחרי או עיצוב זכאים להגנה, כפי שאולי אנו טועים לחשוב. לא כל רעיון כשיר לרישום כפטנט ולזכות בהגנת דיני הפטנטים. רק רעיונות (אמצאות) העומדים, בין היתר, בתנאים של יעילות, חדשנות שיש בה התקדמות המצאתית בתחום טכנולוגי יהיו כשירים לרישום פטנט (ראו סעיף 3 לחוק הפטנטים, תשכ”ז-1967).

לא כל יצירה זכאית להגנת זכויות יוצרים. רק יצירות מקובעות ומקוריות יזכו להגנת זכויות יוצרים (ראו סעיף 4 לחוק זכות יוצרים, תשס”ח-2007).

לא כל סימן מסחרי יזכה להגנת סימני מסחר. בין היתר, שמות גנריים, סימנים המרמזים לקשר עם נשיא המדינה, מוסדות המדינה, או שיש בהם להטעות את הציבור לא יוכלו לזכות בהגנת סימני מסחר (ראו סעיף 11 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל”ב-1972 ו-ע”א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי בע”מ (1997) – עיתון משפחה ואח’ נ’ אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע”מ – עיתון “משפחה טובה” ואח’, (טרם פורסם, החלטה מיום 23.5.2001)).

לא כל עיצוב יזכה להגנת מדגם. רק עיצובים אשר, בין היתר, מייחדים חפץ באמצעות תהליך או אמצעי תעשייתי, מיוחד, חדשני ומקורי יוכלו להירשם כמדגמים ולזכות בהגנת מדגם (ראו סעיפים 1 ו-30 ל פקודת הפטנטים והמדגמים, 1926).

בנוסף, וכאמור לעיל, גם תכנים הראויים להגנה – תוקפם הינו לזמן מוגבל: יצירות יהיו מוגנות בזכויות יוצרים לעד שבעים שנה ממות היוצר, פטנטים יהיו מוגנים לעשרים שנים ומדגמים עד חמש-עשרה שנים.

אך כאמור, הציבור הרחב אינו מודע מספיק לקיומם של תכנים חופשיים ולמקומות בהם ניתן להשיגם (והסיבות לכך – במאמר נפרד).

3 . פרשות אדידס, הפרמייר ליג וסמבירא

זו הסיבה מדוע, בתי המשפט, שכבוד השופטת ד”ר מיכל אגמון-גונן היא ראש וראשון להם, בעת האחרונה, מוציאים תחת ידם פסקי דין המדגישים את זכויותיו של הציבור ומעדיפים אותם על פני זכויותיהם של בעלי זכויות קניין רוחני.

בת”א 2177/05 אדידס נ’ יאסין (טרם פורסם, החלטה מיום 13.12.2010) (“פרשת אדידס“), קבעה השופטת אגמון, כי למרות שחברת אדידס רכשה לעצמה זכויות בסימן המסחר של שלושה פסיםאלכסוניים לא תוכל למנוע שימוש ב*ארבעה פסים) אלכסוניים ולהחריגם מנחלת הכלל.

ההסבר לכך פשוט: לא הייתה מחלוקת כי למעט השימוש בארבעה פסים אלכסוניים, הנעליים נשוא התביעה לא כללו כל סימן הדומה לסימנים המוכרים עם אדידס, לרבות שם או שם הדומה לו.

מכיוון שברור לכל כי השימוש בארבעה פסים אלכסוניים לא נועד להטעות את קהל הלקוחות, להתחרות בצורה אחרת באופן לא הוגן באדידס או חשש מפני כשל שוק כלשהו – אין להרחיב את תחולת הגנת דיני סימני המסחר למקרים כגון דא.

“הגנת יתר על סימני מסחר בהעדר בסיס רעיוני של תחרות בלתי הוגנת יפגע בנחלת הכלל בהקשר של סימני מסחר. לפגיעה זו היבטים רבים, החל מהוצאה מנחלת הכלל של סימנים, ביטויים לטובת שימוש בשוק המשני (חנויות לתיקון מוצרים הנושאות את שם הפירמה היצרנית למשל) ועד פגיעה בחופש הביטוי…”

פרשת הפרמייר ליג
בבש”א 11646/08 The Football Association Premier League Ltd. נ’ פלוני ואח’ (טרם פורסם, החלטה מיום 2.9.2010)(“פרשת הפרמייר ליג“) נדרשה השופטת לשאלה “האם מותר להעביר שידורי משחקי הכדורגל באמצעות הזרמת וידאו (streaming)?” וזאת לצורך מתן החלטה האם ליתן צו לגילוי כתובת ה-IP של אדם העומד מאחורי אתר אינטרנט ברשת, המעביר את שידורי משחקי כדורגל מן הליגה המקצוענית הבכירה לכדורגל באנגליה.

בסוגיה זו קבע בית המשפט כי יש לפרש את האפשרות למנוע מן הכלל לשדר ולהעמיד לרשות הציבור באופן מצומצם ודווקני – מכיוון ששידור המשחק בהזרמה אינה מאפשרת למי שרוצה לצפות ביצירה בכל מקום וזמן שיבחר אין מדובר בהעמדה לרשות הציבור, ומכיוון שאין מדובר בהעברה קווית או אלחוטית של המשחק גם זכות השידור אינה מופרת.

צמצום השימושים הבלעדיים לבעלי הזכויות – מגדילים את השימושים המותרים לכלל הציבור.

פרשת סמבירא
ולעמדה הקיצונית ביותר הגיעה כבוד השופטת הבכירה חנה ינון בת”א 64269/07 שטיינברג נ’ סמבירא (טרם פורסם, החלטה מיום 12.1.2011) (“פרשת סמבירא“).

באותו מקרה נקבע, כי למרות שהנתבע העתיק 39 צילומים שצילם וערך התובע – אין מדובר בהפרה של זכויות היוצרים של התובע, שכן הצילומים לא הגיעו לרמת סף המקוריות הנדרש להגנה על היצירות. השופטת המלומדת גורסת, כי בשל העובדה שאת כלי הבית שצולמו ניתן לצלם אך במספר מצומצם של זויות, אין צידוק להעניק זכויות יוצרים לצלם.

בשונה מפרשת אדידס, אשר לעניות דעתי מתיישבת היטב עם החקיקה וההלכה הפסוקה, התוצאות שהגיע אליהן בית המשפט בפרשות הפרמייר ליג וסמבירא דומות – ומרחיבות את גדרי נחלת הכלל – תוך פרשנות שגויה של החקיקה הישראלית ובניגוד להלכות קיימות.

לעניות דעתי, הנמקות מעוררות מחלוקת אלה (הגם שיתכן והגיעו לתוצאה הרצויה) מעידות על ניסיונו של בית המשפט לשים את כובד משקלו כנגד “זכויות היוצרים” ולשמר מרחב של תכנים חופשיים עבור כולנו.

אין באמור משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ שכזה, ואין להסתמך עליו בשום צורה שהיא.