1

רע”א 2991/07 אקו”ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו”לים למוסיקה בישראל בע”מ נ’ קפוצ’ין עסקי מזון בע”מ ואח’

ביום 8.6.09 ניתנה החלטת בית המשפט העליון ברע”א 2991/07 אקו”ם, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו”לים למוסיקה בישראל בע”מ נ’ קפוצ’ין עסקי מזון בע”מ ואח’, מפי כבוד השופט רובינשטיין (ובהסכמת כבוד השופטת נאור (והערותיה) וכן כבוד השופט, המשנה לנשיאה ריבלין), בנוגע להפרת זכויות יוצרים במקומות בילוי.

1. רקע

אותו עניין נסוב על הופעה שהתקיימה בבית קפה בה אמן ביצע יצירות אשר הזכויות בהן נמסרו לניהול אקו”ם, וזאת ללא רשותה.

בהחלטת בית משפט השלום נקבע, כי:

המשיבה והמשיב [הכוונה לבית הקפה ומנהלה, ICDB] כאחד הפרו זכויות יוצרים, לפי החלופה הקבועה בסעיף 2(3) לחוק זכות יוצרים 1911 (להלן החוק) אשר זו לשונה:

“copyright in a work shall also be deemed to be infringed by any person who for his private profit permits a theater or other place of entertainment to be used for the performance in public of the work without the consent of the owner of the copyright, unless he was not aware, and had no reasonable ground for suspecting, that the performance would be an infringement of copyright”.

ובנוסח העברי:

“כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה אם הרשה אדם לתועלתו הפרטית לתיאטרון או למקום שעשוע אחר להשתמש ביצירה לשם הצגתה בציבור בלא הסכמת בעל זכות היוצרים, חוץ אם לא ידע אותו אדם ולא היה לו יסוד נאמן לחשוד שיהא בהצגתה משום הפרת זכות יוצרים”

ערעור שהגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, במובן זה שנקבע כי אין מתקיימים באדם הפרטי, להבדיל מבית הקפה, תנאי סעיף 2(3). הוטעם, כי הסעיף דורש שימוש ביצירה ‘לתועלת פרטית’ – וכי בהתבסס על עקרון האישיות המשפטית הנפרדת אין לראות בתועלת שהפיקה המשיבה מההופעה ‘תועלת פרטית’ למשיב.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי, ניתנה רשות ערעור.

2. אחריות האמן המבצע

כזכור, האמן שהוזמן להופיע בבית הקפה בתיק דנא לא נתבע. ברם, ברי כי בהעדר הרשאה, הוא הוא המפר העיקרי והישיר של זכות היוצרים, בחינת פשיטא. זו היא ההפרה הקלאסית, הקבועה בסעיף 2(1) לחוק:

“רואין זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה על ידי אדם אם שלא בהסכמת בעל זכות היוצרים הוא עושה מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים”.

כיון שסעיף 1 לחוק מגדיר “‘זכות יוצרים’ פירושה זכות יחיד להעלות על הבמה את היצירה או חלק ניכר הימנה” ברי כי זכות הביצוע הפומבי של יצירות מוזיקליות היא “מעשה שהזכות היחידה לעשייתו נתונה בחוק זה לבעל זכות יוצרים” (ראו ט’ גרינמן, זכויות יוצרים (תשס”ד) 183-182; ש’ פרזנטי, דיני זכויות יוצרים (כרך ב’, מהדורת תש”ס) 777-776). נמצא איפוא, כי המפר הישיר של זכויות היוצרים ביצירות נשוא הליך זה הוא האמן האורח (ליחס בין הפרה ישירה והפרה עקיפה ביחס לאותו אירוע ראו גםDavid Lester & Paul Mitchell, Joynson-Hicks on U.K. Copyright Law 131 (1989); Kevin Garnett et al., Copinger and Skone James on Copyright 464 (15th ed. 2005)).

במקרה דנא המשיבה היא שהרשתה לאמן המבצע לבצע יצירות בחצריה – ולפיכך את אחריותה יש לבחון לפי תנאי סעיף 2(3). הסעיף כולל ארבעה תנאים: (1) הרשאה לביצוע פומבי; (2) העדר הסכמה מאת בעל הזכויות; (3) קיומה של תועלת פרטית לנותן ההרשאה; (4) ידיעה, או חשד, לקיומה של הפרת זכות יוצרים (גרינמן, 379; לחלוקה שונה ראו גם פרזנטי (כרך שלישי) 236). בתי המשפט קמא קבעו, כי תנאים אלה התקיימו במשיבה, וזו אינה משיגה על קביעות אלה.

3. אחריות המשיב כמנהל במשיבה

דומני כי דרך המלך, כאשר התאגיד הוא הנותן את רשות השימוש בחצריו, היא ההלכה בדבר הטלת אחריות אישית על נושאי משרה בתאגיד, כפי שנקבעה בעניין צוק אור ובפסיקה שבעקבותיה. קרי, “המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות”, ואין “בכך שום סתירה לעקרון היסוד בדבר האישיות המשפטית הנפרדת של החברה (או כל תאגיד אחר)” (עניין צוק אור, 697 – הנשיא שמגר; ע”א 4612/95 מתתיהו נ’ שטיל, פ”ד נא(4) 769; רע”א 5438/95 דוד רוזנווסר בע”מ נ’ Lloyds & Co, פ”ד נא(5) 855; ע”א 9183/99 פניגשטיין נ’ חברת חברי המהפך מס’ 1 (מחצבות) בע”מ, פ”ד נח(4) 693; סעיף 54 לחוק החברות, תשנ”ט – 1999; י’ כהן, דיני חברות (תשס”ז) 362):

“חבות זו איננה נובעת מהרמת המסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי על פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו” (ע”א 1569/93 מאיה נ’ פנפורד (ישראל) בע”מ, פ”ד מח(5) 705, 743 – הנשיא שמגר).

4. האם מתקיים יסוד התועלת הפרטית? (כן)

כדי לפטור את המשיב מאחריות יש לקבוע שעל דרישת התועלת העצמית (בלשון האנגלית המחייבת – “private profit”) להתקיים באורגן אישית, ולא רק בחברה (בניגוד לשיטת המלומד גרינמן, 390), ושיש לפרש דרישה זו בצורה דווקנית. קרי, הכנסה כספית לכיסו של האורגן.

י”ט.    ואולם, דעתי שונה, איני סבור שמסקנה זו מחויבת, ודומני שאין היא עולה בקנה אחד עם שיקולי מדיניות משפטית וערכית רצויה בכל הנוגע לאחריות מנהלים דוגמת המשיב (ראו גם מ’ גולדברג, “אחריות אזרחית של מנהל בתאגיד בגין ארגון מופע המפר זכויות יוצרים” פורסם באתר http://www.psakdin.co.il). סבורני – כפי שנקט גם בית המשפט המחוזי – כי בהתאם לעקרונות שנקבעו בעניין צוק אור דרישת “התועלת הפרטית” צריכה להתקיים באורגן אישית. ברם, סבורני כי יש לפרשה באופן שאינו דורש הכנסה כספית ישירה לכיסו של האורגן. לדידי – וכפי שנראה לקמן כך נקטו במקרים רבים ערכאות דיוניות בישראל – כאשר חברה מרשה שימוש למטרות רווח ניתן לומר, ככלל, “שהתועלת העסקית… הינה גם התועלת הפרטית של כל אחד מהמנהלים” (ת”א (שלום חיפה) 20848/03 אקו”ם נ’ גלי – גיל מרכז לספורט ונופש בקרית מוצקין בע”מ (לא פורסם) פסקה 40 – השופטת נאות פרי; להלן עניין גלי גיל). גישה זו מסתברת. אין מי שיחלוק כי למנהל בתאגיד אינטרס בהצלחת התאגיד בכלל, ואינטרס אישי ברור להצליח בתפקידו בפרט. בסופו של דבר, אף אם הכנסות תאגיד אינן הכנסות מנהליו – ככלל ניתן להתייחס לתועלת (ואין המושג זהה למושג רווח כספי) הצומחת למנהל מהצלחתו בתפקידו ומהצלחת החברה.

…לבחירה בגישה מרחיבת האחריות מספר טעמים: (1) ירידת משקלה של דרישת התועלת בחקיקה האנגלית, ובמדינות הנוספות שאימצו בעבר את החוק הבריטי Copyright Act, 1911, מגמה שיש לה ביטוי גם בחקיקה הישראלית; (2) פרשנות מרחיבת אחריות שניתנה לדרישה בשיטות המשפט השונות; (3) ניתוח מבנה הסעיף ותפקידה של דרישת התועלת העצמית; (4) פסיקה שלא נמנעה מהטלת אחריות אישית על מנהלים בחברות שהרשו לאחרים להפר זכויות יוצרים בחצריהן; (5) מגמה כללית להרחבת ההגנה על זכויות יוצרים, שיקולים מעשיים ושיקולי מדיניות משפטית.

5. סוף דבר

הערעור התקבל ונקבע כי הפיצויים שהושתו בבית משפט השלום יחולו על בית הקפה ועל מנהלה, ביחד ולחוד.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד. ההדגשה המצויה בציטוטים (לרוב) אינה במקור.