0

ת”א (מחוזי – ת”א) 1828/04 Atari Inc. ואח’ נ’ בז’ה פלור בע”מ ואח’

ביום 8.6.09 ניתנה החלטת כבוד השופטת ענת רון בבית משפט המחוזי בתל-אביב בת”א 1828/04 Atari Inc. נ’ ב’זה פלור הע”מ ואח’, (פורסם בנבו).

באותו עניין, תבעה חברת אטרי בעלים של חנויות צעצועים בגין הפרת זכויות יוצרים עקב מכירת עותקים מפרים של משחקי וידאו מתוצרת התובעות. השאלות שהועמדו לדיון באותו עניין נדונו לפי הדין שהיה קיים טרם תחילתו של חוק זכות יוצרים החדש.

הטענה המרכזית של הנתבעים היא שבזמן אמת הם לא ידעו, ואף לא היה עליהם לדעת, כי המשחקים המפרים שנמכרו על ידם בחנויות אינם משחקים מקוריים של קבוצת אטארי. לגרסתם, מדובר במשחקים מאיכות טובה שזהים מבחינה חיצונית לכותרים, והם אף נרכשו מספק אמין ובמחיר דומה למחירם של הכותרים המקוריים – ועל כן לא היתה לנתבעים כל סיבה לסבור שייתכן כי מדובר במשחקים שפוגעים בזכויותיהן של התובעות. הנתבעים סבורים כי הם ניהלו את החנויות בתום לב, וכי המשחקים המפרים מצאו את דרכם אל מדפי החנויות בשוגג – כפי הנראה כתוצאה ממדיניות ההחלפה הליבראלית הנהוגה בחנויות, שבמסגרתה ניתן ללקוחות להחליף גם משחקים שנרכשו על ידם בחנויות אחרות.

וכך, בין היתר, קבעה השופטת:

1. ההפרות נעשו בתקופה בה התחולה היא לפי החוק הישן

סעיף 78(ג) לחוק החדש קובע כי ההוראות הנוגעות להפרת זכויות יוצרים ולתרופות בגין ההפרה לא יחולו על פעולה שנעשתה לפני יום 25/5/08 – ועל כן השאלות העומדות לדיון בתובענה דנן יידונו על פי הדין שהיה קיים ערב תחילתו של החוק החדש

2. משחקי וידאו הינן יצירות הראויות להגנה לפי חוק זכות יוצרים

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים 1911 מורה כי זכות יוצרים קיימת ביצירה ספרותית, דרמטית, מוזיקלית ואומנותית; וסעיף 2א לפקודת זכות יוצרים מוסיף כי דינה של תוכנת מחשב הוא כדינה של יצירה ספרותית. אמנם משחקי וידאו אינם נופלים לאחת מן הקטגוריות הללו – ואולם אין כל מחלוקת בין הצדדים כי מדובר ביצירה מקורית שיוצריה זכאים להגנתה של זכות יוצרים. גישתם של הצדדים עולה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת – שלפיה רשימת הקטגוריות היא רשימה פתוחה, שניתנת להרחבה בהתאם להתפתחויות וחידושים טכנולוגיים; ואף עם נטייתם של בתי המשפט ליתן פרשנות מרחיבה ליצירות הראויות להגנת זכות יוצרים [רע”א 2687/92 גבע נ’ חברת וולט דיסני, פ”ד מח(1) 251, 259-260 (1993)]. ואמנם, בית המשפט העליון הכיר זה מכבר במשחקים ככלל כיצירה המוגנת בזכות יוצרים (ראו: פרשת בתימו), ובית המשפט המחוזי (כבוד השופטת צ’ ברון) אף הכיר במסגרת התובענה הראשונה במשחקי הווידאו המיוצרים על ידי התובעות כיצירה מוגנת כאמור. הגם שלמעלה מן הצורך, אציין עוד כי נראה שהתכלית שלשמה ניתנה לתוכנת מחשב הגנה של זכות יוצרים מתקיימת גם במקרה של משחקי וידאו – ומחייבת את הקביעה כי מדובר ביצירה המוגנת אף היא בזכות יוצרים:

“זכות יוצרים בתוכנת מחשב, מעניקה הגנה על ביטוי של רעיון יצירתי, מקורי, שהוא לרוב תוצר של השקעת עבודה מרובה, משאבים כספיים ואינטלקטואליים הבאים לידי ביטוי בתוכנת המחשב. עם זאת מחייבות הקידמה וההתפתחויות הטכנולוגיות בכלל, ותוכנות מחשב בפרט, לאפשר ליוצרים חדשים להתבסס על ביטויים של רעיונות קיימים, מבלי שייחשב הדבר כפגיעה בהם.” (ההדגשה שלי- ע.ב.) [ע”א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע”מ נ’ טרנסבטון בע”מ, [פורסם בנבו]].”

3. האם הנתבעים הפרו את זכויות היוצרים של התובעות? (כן)

השופטת מציינת, כי הנתבעים לא העתיקו, ייצרו או ייבאו את המשחקים המפרים, אלא “אך” הציעו אותם למכירה.

…ואולם סעיף 2(2) לחוק זכות יוצרים 1911 אוסר על הפרה משנית של זכות יוצרים, ובין היתר גם על מכירה והפצה מסחרית של יצירות שהועתקו בידי אחר:

“כמו כן רואים זכות יוצרים ביצירה כאילו הופרה ע”י אדם אם –
(א) הוא מוכר או משכיר או מעמיד או מציע לשכירות בדרך מסחרית; או
(ב) הוא מפיץ לצרכי מסחר או במידה שיש בה כדי להזיק לבעל זכות היוצרים;

כל יצירה שלפי ידיעתו היא מפירה זכות יוצרים…”
(ההדגשה שלי- ע.ב.).

סעיף זה דורש יסוד נפשי של ידיעה בנוגע לכך שהיצירה המוצגת למכירה היא יצירה שמפרה זכויות יוצרים, והפסיקה פירשה את יסוד “הידיעה” ככזה שכולל גם “עצימת עיניים”. לשון אחר – די בכך שמבחינה אובייקטיבית היה על המוכר לדעת כי היצירה הנמכרת מפרה זכויות יוצרים, על מנת לקבוע כי הוא הפר בעצמו זכויות אלה…

עוד קובעת השופטת, כי לאור עיסוקן של הנתבעות במכירת משחקי וידאו – יש להחיל עליהן סטנדרט מחמיר של זהירות בנוגע להבחנה בין משחקים מקוריים לכאלה המפרים זכויות יוצרים, במיוחד לאור הנסיבות כי הנתבעות באותה תקופה השתתפו בהליך בנוגע לזכויות יוצרים במשחקי וידאו (ונסיבות נוספות), ולכן לראות בכך לכל הפחות כעצימת עיניים.

4. הטלת אחריות אישית על הפרת זכויות היוצרים

ההלכה היא שנושא משרה בחברה אשר ביצע עוולה יחוב בגינה בנזיקין; כאשר לצורך הטלת אחריות אישית כאמור על בית המשפט להשתכנע כי נושא המשרה נטל בעצמו חלק בביצוע העוולה:

יצוין כי כלל האחריות האישית חל גם במקרה של הפרת זכות יוצרים, הגם שהפרה כאמור משתייכת לכאורה לדיני הקניין הרוחני ולא לדיני הנזיקין (ראו: פרשת בתימו, שם, בעמ’ 1964).

“חברה ביצעה עוולה. האם כל אורגן או נושא משרה יישא, בנוסף לחברה, באחריות אישית? התשובה לכך היא שלילית. ‘מן הנכון’ – כתבתי בעניין בריטיש קנדיאן – ‘לחזור ולהזכיר את המובן מאליו והוא, כי כשם שמי שמשמש כאורגן של חברה אינו חסין מפני אחריות בנזיקין על פעולותיו כאורגן, כך גם לא יהיה נכון לומר, כי בשל מעמדו האמור מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות שהותוו בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]’ (בריטיש קנדיאן, לעיל, 256). המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין – קיום יסודות האחריות.” (ההדגשה שלי- ע.ב.) [דברי הנשיא מ’ שמגר בע”א 407/89 צוק אור בע”מ נ’ קאר סקיוריטי בע”מ, [פורסם בנבו]].

לכן, באותו עניין קבעה השופטת, כי האנשים אשר ניהלו את החנויות, קיבלו את ההחלטות הניהוליות, והיו אחראים על רכישת המשחקים המפרים נושאים באחריות אישית להפרות. לעומת זאת,  האנשים שבמועדים הרלבנטיים לא עסקו בניהול הנתבעות, אינם נושאים באחריות אישית להפרות.

5. הסעדים

בפני נפגע מהפרת זכויות יוצרים ישנם שני מסלולי פיצוי אפשריים: האחד, פיצוי בגין הנזק הממשי. השני, פיצוי סטטוטורי (אשר מוגבל ל-20,000 ש”ח בדין הישן).

התובעות לא ניסו וממילא גם לא הוכיחו כל נזק ממשי.

בנוגע לפיצוי הסטטוטורי – התובעות עותרות לקבלת הפיצוי המרבי הקבוע בפקודת זכות יוצרים, בגין שישה אירועי הפרה שונים: שתי מכירות של משחק הנחזה ככותר ראלי בשתי חנויות שונות, שתי מכירות של משחק הנחזה ככותר ראלי 3 בשתי חנויות שונות, מכירה אחת של משחק הנחזה ככותר אנטס, ומכירה נוספת של משחק הנחזה ככותר לאקי לוק; ובסך הכל עותרות הנתבעות לפיצוי בסכום של 120,000₪.

בית המשפט קיבל את טענת התובעות והעמיד את הפיצוי על הסכום המירבי שנקבע, לאור העובדה שאין מדובר בפעם הראשונה שבה הנתבעות הפרו את זכויות היוצרים של התובעות ומשום שניתן לשער שנגרמו לתובעות נזקים לא מבוטלים.

5. פיצוי לפי חוק עוולות מסחריות

לא נעלם מעיני כי לטענתן של התובעות הן זכאיות גם לפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק עוולות מסחריות – מאחר שלגישתן מכירת המשחקים המפרים מהווה לא רק הפרת זכות יוצרים אלא אף עוולות של גניבת עין והתערבות לא הוגנת הקבועות בחוק עוולות מסחריות. ואולם, מקום בו שני הסדרים חקיקתיים שונים מקנים לנפגע, כל אחד לעצמו, זכות וסעד של פיצוי בצידה – “הכלל העקרוני הוא שהנפגע יקנה את שתי הזכויות גם יחד, ואולם בפיצוי לא יזכה אלא פעם אחת בלבד, בגין אחת מן הזכויות.” [רע”א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ’ פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע”מ, פ”ד נב(4) 289, 337-338 (1998)]. בענייננו, מכירתם של המשחקים המפרים בחנויות מהווה בראש ובראשונה הפרה של זכויות היוצרים של התובעות בכותרים המקוריים – ועל כן הנכון הוא לפסוק להן פיצוי סטטוטורי על פי פקודת זכות יוצרים ולא על פי חוק עוולות מסחריות [ראו והשוו: ת”א (מחוזי נצ’) 846/05 ג’י.פי.אס. ויותר בע”מ נ’ מוחמד חסן עוקלה אל פרסאל פארס, [פורסם בנבו]; וכן: ת”א (מחוזי יר’) 7079/05 Destinator Technologies Incorporated נ’ סקלה, [פורסם בנבו]].

מאחר שהתובעות ממילא אינן זכאיות לפיצוי מכוח חוק עוולות מסחריות כאמור, מתייתר הצורך לדון בטענותיהן בנוגע לעוולות גניבת עין והתערבות לא הוגנת הקבועות בחוק זה. בדומה לכך, משהוברר כי התובעות לא הוכיחו כי נגרמו להן נזקים ממשיים כתוצאה ממכירתם של המשחקים המפרים, אין עוד צורך לדון בטענות התובעות הנוגעות לעוולה של הטעיה צרכנית, הפרת סימן המסחר INFOGRAMES וסימן המסחר ATARI, עשיית עושר ולא במשפט, פגיעה במוניטין והתרשלות – שכן בכל מקרה טענות אלה לא יצמיחו להן סעד כספי כלשהו.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד. ההדגשה המצויה בציטוטים (לרוב) אינה במקור.