0

ת”א (ת”א) 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ ברקת התלתן בע”מ (טרם פורסם)

ביום 21.9.09 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, מפי כבוד השופט עמירם בנימיני, בתיק אזרחי 2555/04 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ ברקת התלתן בע”מ, (טרם פורסם).

אותו עניין נסוב סביב השמעה פומבית של מוסיקה שהתובעת היא מנהלת/בעלת הזכויות בה באולם אירועים של הנתבעת. מדובר בתביעה על פי חוק זכות יוצרים הישן בה נדרש צו מניעה קבוע שיאסור על הנתבעים להשמיע בפומבי מוסיקה מוקלטת שלתובעת זכויות בה, וכן תשלום פיצוי סטטוטורי בסך הקבוע בסעיף 3א’ לפקודת זכות יוצרים, 1924, קרי: 20,000 ₪ בגין כל הפרה שביצעו הנתבעים.

וכך, בין היתר נקבע בהחלטת בית המשפט:

1 .   זכויות היוצרים ביצירות מוקלטות

סעיף 19(1) לחוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: “החוק“), החל על מעשי ההפרה נשוא התביעה שבוצעו לפני כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007, מעניק זכות יוצרים ביצירות מוקלטות. אלו נחשבות כ”יצירות מוסיקליות“, המוגנות לפי סעיף 1(1) לחוק, אשר נבדלות מזכויות היוצרים של יוצרי היצירה המוסיקלית, קרי: המלחין או מחבר השירים הכלולים בהקלטה. זכות היוצרים ביצירות המוקלטות מוענקת לבעלים של הקלישאה המקורית (“המאסטר”), ממנו שוכפלו התקליטים. בעל הקלישאה, שהוא היצרן או המפיק של היצירה המוקלטת, נחשב כ”מחבר היצירה”, כאמור בסעיף 19(1) לחוק.

2 .   זכויות יוצרים אלה הופרו

הוכח, כי הזכויות ביצירות המוקלטות הועברו לתובעת. חלק מן הזכויות הללו הן הזכות להציג את היצירה, ובכלל זה להשמיעה בפומבי. השמעת היצירות באולם אירועים מהווה השמעה פומבית, המפרה את זכויות היוצרים של התובעת ואף גם מי שמרשה את עשיית המעשים המפרים ייחשב כמפר.

3 .   אחריות דירקטורים/מנהלים/עובדים בחברה

הנתבע 2 הינו דירקטור ומנהל בחברה, אשר לא טען בתצהירו כי לא ידע על השמעת המוסיקה ואף בעבר שילם תמלוגים בגין השמעת במוסיקה בחצרי אולם האירועים. אשר על כן, הנתבע 2 הינו אחראי באופן ישיר להפרות והוא נחשב כמי שפעל לתועלתו האישית.

אשר לנתבעים 3 ו-4, הרי שלא הוכח כי הם מנהלים בחברה הנתבעת, והם גם לא רשומים כבעלי מניות בה. הנתבע 3 מחזיק במניות של חברה שהיא הבעלים של הבנין בו מצוי האולם (ראה תצהיר תשובות לשאלון, נספח 8 למוצגי התובעת שאלה 11), ונתבע 4 הינו מנהל מכירות בחברה הנתבעת. הנתבע 3 טוען בתצהירו כי לא היה לו שום קשר לאולם האירועים (סעיף 2), זולת היותו בעל מניות בחברה שהיא הבעלים של הבנין בו מצוי האולם, וטענה זו לא נסתרה בראיות התובעת. הנתבע 4 מגדיר עצמו בתצהירו (סעיף 1) כ”עובד כללי שיכל לבצע מפעילויות מינהלה ועד עבודות פשוטות ביותר“, ובתצהיר תשובות לשאלון הגדיר עצמו כ”מנהל מכירות” בתובעת (תשובה מס’ 12). אומנם הנתבע 4 נקט בתצהירו לשון רבים, כאשר התייחס לשאלת תשלום התגמולים ומתן רשות להשמיע מוסיקה באולם (סעיפים 10 ו-24 לתצהיר), אך אין די בכך כדי לבסס את אחריותו להפרה. כך גם אין בעובדה שהנתבעים 3 ו-4 חתמו על ערבות אישית לתובעת כדי לבסס אחריות שכזאת.

סיכומו של דבר: אין בראיות שהובאו כדי לבסס במידה הנדרשת אחריות אישית של הנתבעים 3 ו-4 לביצוע הפרת זכות היוצרים נשוא התביעה. לא הוכח בצורה מספקת כי הנתבעים 3 ו-4 הינם אורגנים של החברה הנתבעת, או שהם היו בעמדה של מי שהרשה את ביצוע ההפרה. אילמלא התנהגותם הפרועה של הנתבעים 3 ו-4 באולם בית המשפט (ראה עמודים 15 ו-19 לפרוטוקול), היה מקום לשקול פסיקת הוצאות לטובתם.

4 .   סיכום וסעדים

התובעת הוכיחה הפרה של זכויות היוצרים שלה ביצירות המוקלטות בשני מועדים שונים, בחודש יוני ובחודש אוגוסט 2004. יש לראות באלו שתי הפרות נבדלות של זכות יוצרים, ולא שלוש הפרות – כפי שנטען, בלא הסבר כלשהו, על ידי התובעת. לפי סעיף 3א. לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: “הפקודה“), שהיתה בתוקף בעת שבוצעו ההפרות נשוא התביעה, סכום הפיצוי המירבי שניתן לפסוק בלא הוכחת נזק בגין “כל הפרה” הינו בסך 20,000 ₪ (הסכום המינימלי הוא 10,000 ₪). הוראת חוק זו בוטלה בחוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007, הקובע בסעיף 56 מנגנון פיצוי שונה, אך הפקודה חלה על הפרה  שבוצעה לפני כניסת החוק החדש לתוקפו (סעיף 78(ג) לחוק). ההלכה היא כי המילים “כל הפרה” בסעיף 3א. לפקודה אינן מאפשרות לפסוק פיצוי סטטוטורי בגין כל יצירה שהושמעה בפומבי במהלך אירוע אחד. המבחן הקובע הוא לא מספר האקטים המפרים,  אלא סוג הזכות שנפגעה. כאשר מדובר במסכת מעשים שמפרה סוג זכויות אחד, הרי שאין לראות בכל מעשה כהפרה נפרדת העומדת בפני עצמה (ראה סיכום ההלכה בפסק דינו של כב’ השופט י’ דנציגר ברע”א 4148/09 אקו”ם נ’ יום טוב חדד, [פורסם בנבו], פסקאות 3 ו- 9, והפסיקה שצוטטה שם). בענייננו, יש לפסוק לתובעת פיצוי כספי בסך 40,000 ₪, שהוא הפיצוי המירבי. מדובר בפיצוי בסכום נמוך (סעיף 56(א) לחוק החדש מאפשר לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 100,000 ₪ בגין כל הפרה). לכן אין להפחית מן הסכום המירבי שנקבע בפקודה.

23. אשר לסוגיית הוצאות המשפט, הרי שלדעתי, בתביעות מעין אלו, כאשר מוכח כי נתבע הפר בצורה בוטה זכות יוצרים של התובע, ובחר לנהל תיק הוכחות בלא שעומדת לזכותו טענת הגנה ממשית כלשהי – יש לפסוק הוצאות משפט בשיעור ההולם את מחירה הריאלי של ההתדיינות, ואולי אף מעבר לכך, בלא כל קשר לסכום הפיצויים שנפסק. יש גם להביא בחשבון שעל מנת להוכיח הפרה מעין זו הנדונה כאן, אף שהיא בסיסית וברורה, נדרשת התובעת להפעיל חוקרים פרטיים ולתעד את מעשי הההפרה, שכן כמו שאירע בתיק זה – מפרים אינם בוחלים בהעלאת טענות שונות ומשונות המתכחשות למעשה ההפרה. מדיניות זו תשמש כהרתעה מפני הפרת זכות יוצרים מן הסוג שהוכח במקרה זה, שהיא כל כך נפוצה חרף היותה גם עבירה פלילית.

כך הייתי נוהג גם במקרה דנא, אלמלא הוגשה התביעה גם כנגד שני נתבעים שלא הוכחה מעורבותם בהפרה, ואלמלא הוגשו סיכומי התשובה של התובעת בהיקף כפול מזה שקבע בית המשפט. התעלמות אחד מן הצדדים למשפט מהוראת בית המשפט לגבי היקף הסיכומים היא רעה חולה שיש להלחם בה. היא מהווה זלזול בבית המשפט ופוגעת בשיוויון שבין בעלי הדין, כאשר רק צד אחד מקפיד על צמצום היקף טיעוניו…

ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים 1-2, בעצמם או באמצעות אחרים, להשמיע בפומבי, או להרשות לאחרים להשמיע בפומבי, במקרקעין שבבעלותם, החזקתם או שליטתם, יצירות מוקלטות שלתובעת זכויות יוצרים בהן.

הנתבעים 1-2, שניהם יחד וכל אחד לחוד, ישלמו לתובעת פיצוי בגין ההפרה בסך 40,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד. ההדגשה המצויה בציטוטים (לרוב) אינה במקור.