0

ת”א (מחוזי, ב”ש) 1080/07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ גני חוות לכיש בע”מ

ביום 1.12.09 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופטת מרוז בת”א 1080/07 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ נ’ גני חוות לכיש בע”מ, שעניינו הפרת זכויות יוצרים הקנויות לתובעת ביחס להשמעת מוסיקה מוקלטת בפומבי באולם שמחות, מבלי לקבל היתר מבעלת הזכויות.

וכך קבע בית המשפט:

1. הצדדים

התובעת, הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע”מ, הינה תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים, המוסמך ליתן הרשאות להשמעה פומבית של מוסיקה מוקלטת בישראל, המוגנת בזכות יוצרים ולגבות תמלוגים בגינם, לצורך חלוקתם בין חברות התקליטים המאוגדות בתובעת.

זכויות ההשמעה הפומבית והשידור הוענקו לתובעת על ידי חברות תקליטים, זרות וישראליות, המאוגדות אצל התובעת. היצירות נשוא הזכות כלולות בקטלוגים של החברות הישראליות והזרות, אשר הוצגו במסגרת ראיותיה של התובעת.

הנתבעת 1 הינה חברה פרטית בע”מ (להלן:”הנתבעת“) המחזיקה ומפעילה אולם אירועים “חוות לכיש”, שמצוי באזור התעשייה בעיר אשדוד (להלן: “אולם השמחות”).

הנתבעים 2 ו- 4 הינם בעלי מניות בנתבעת ומנהלים רשומים בה. הנתבע 3 הינו בעל מניות בנתבעת  ומנהלה בפועל.

התקליטן באירוע צורף לתובענה כצד ג’.

2. מי צריך לשאת באחריות להפרת זכויות היוצרים – בעלי אולם השמחות או התקליטן?

“הואיל ואין מחלוקת על כך שהנתבעת הרשתה לתקליטן להשמיע את המוסיקה ולעניין זה, אין נפקא מינא אם החתימה אותו על כתב התחייבות כזה או אחר – הרי שיש לראותה כמי שנושאת באחריות להפרת זכויות התובעת, בעצם ההרשאה שנתנה להשמעת המוזיקה המפרה בחצריה ובהתקיימם של התנאים הבאים, מכוח סעיף 2(3) לחוק זכויות יוצרים:

  • הנתבעת  הרשתה לתקליטן לבצע השמעה בפומבי.
  • בעת מתן ההרשאה, לא היתה הסכמה מטעמה של התובעת, בעלת הזכויות להשמעת המוזיקה בפומבי
  • לנתבעת קמה תועלת פרטית מעצם מתן ההרשאה, שכן בהעדרה, לא היה מתקיים האירוע.
  • לנתבעת היתה ידיעה, או למצער, חשד לקיומה של הפרת זכות יוצרים ולראיה, החתמתו של התקליטן על כתב ההתחייבות”.

בשולי הדברים יצוין, כי די בעובדה שהנתבעת לא השכילה לאתר את התקליטן לצורך ביצוע המצאת מסמכי בי- דין לידיו, כדי ללמד על רצינות יחסיה עם התקליטן ונפקות המסמכים עליהם החתימה אותו.

לנתבעת עניין רב במתן הרשאה לתקליטנים להשמיע מוסיקה בחצריה, שהרי זו דרכה להעצים את רווחיה. מניעיה להפרת זכויות היוצרים של התובעת, מובנים אפוא.

הלכה פסוקה היא, כי מתן רשות להשמעת מוזיקה במקומות בידור – כדוגמת אולמות אירועים, בתי מלון, מסעדות ואירועים ציבוריים – גם אם אינה נעשית ישירות על ידי העסק ומנהליו – כמוה כמתן הרשאה הניתנת “לתועלתו הפרטית” של בעל העסק (ראה ענין קפוצ’ין ופסקי-הדין המאוזכרים בו (אטלנטיס וחאן הדקל), ובספרה של ד”ר פרזנטי- דיני זכויות יוצרים בעמ’ 1088-1089).

כפי שנקבע באותם פסקי-דין, השמעת מוסיקה באולם אירועים היא חלק אינטגראלי מהשכרת האולם, שכן אירועי השמחות מלווים, דרך כלל, בהשמעת מוסיקה; מדובר במתן רשות הניתנת לצורך הפקת רווח של בעל האולם מהאירוע המתקיים בו. סביר  להניח, כי אלמלא הסכמת בעל האולם או מנהלו להשמעת מוסיקה, לא היו מתקיימים האירועים באולמו, שכן מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה, שהשמעת מוסיקה הינה חלק בלתי נפרד מאירוע שמחה. מכאן האינטרס הברור של בעלי האולמות בהשמעת המוסיקה באולמותיהם. יתרה מכך, טענות שהועלו על ידי בעלי אולמות ומנהליהם בדבר העדר שליטה על היצירות המושמעות באולמם נדחו שוב ושוב על ידי בתי המשפט. (ראה: פסק דינו של כב’ השופט א. שלו בענין אטלנטיס; פסק הדין בערעור בבית משפט זה בענין אולמי חאן הדקל; ת.א. (ב”ש) 4008/05 הפדרציה הישראלית לתקליטים בע”מ נ’ גן הפקאן א.ד. ארועים ושרותי קייטרינג, [פורסם בנבו]; ת.א. (ת”א) 1975/99 הפדרציה הישראלית למוסיקה ים תיכונית נ’ אולמי נפטון בת-ים בע”מ, [פורסם בנבו], פסקה 9 לפסק דינה של כב’ השופטת א. חיות).

32.       טענת הנתבעת כי יצאה ידי חובתה, משהחתימה את התקליטן על כתב התחייבות בגדרו הוא התחייב לכאורה, להשמיע מוסיקה מוגנת ולהסדיר את נושא התמלוגים עבור זכויות היוצרים – מוטב היה אלמלא הועלתה. ברי, כי בהתנהגות זו, עצמה הנתבעת  את עיניה ולימדה על עצמה, כי נהגה בחוסר תום לב ובדרך לא ראויה.

3. מהי אחריותם של הנתבעים 2,3 ו-4 ?

“בע”א 407/89 צוק אור בע”מ נ’ קאר סקיוריטי בע”מ ו-3 אח’, פ”ד מח(5), 661 נקבע, כי אין מטילים אחריות אישית על אורגן אך בשל מעמדו בחברה, אלא מקום בו פעולותיו נוגעות לעוולה נשוא התביעה. בע”פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ’ מדינת ישראל, פד”י מה(4) 364, הגדיר כב’ השופט א. ברק (כתוארו אז) מהו אורגן:

“… גוף או נושא משרה בכיר בתאגיד (אסיפה כללית של בעלי המניות, דירקטוריון, דירקטור, מנהל כללי, מנהל עסקים) יהא בוודאי אורגן שלה. אך גם נושא משרה שאינו בכיר עשוי להיחשב כאורגן התאגיד, וזאת אם על-פי מסמכי התאגיד או מקור נורמטיבי אחר, רואים את פעולתו ומחשבתו, כפעולת התאגיד עצמו” (סעיף 7 לפסק הדין).

אין ראיה לכך שהנתבעים 2 ו- 4, היו מעורים, במסגרת תפקידיהם כמנהלים רשומים, בענייני הנוגעים לעוולה נשוא התובענה ולפיכך אין להטיל עליהם אחריות אישית בגין הפרת זכויות יוצרים.

39.       לא כן הוא באשר לנתבע 3, אשר בתוקף תפקידו כמנהל בפועל של אולם השמחות, היה מעורה היטב באירוע נשוא התובענה ושימש הרוח החיה מטעמה של הנתבעת. לנתבע 3 אינטרס מובהק בהצלחתו הכלכלית של אולם השמחות, שבאה לביטוי, מטבע הדברים, בקיומם של אירועים, הכרוכים בהשמעת מוסיקה בפומבי כחלק בלתי נפרד מהם, לשביעות רצונם של המזמינים”.

4. האם מדובר במסכת מעשים אחת?

מכיוון שעל ארבעת ההפרות חל חוק זכויות יוצרים, 1911 הרי שאין להחיל את סעיף 49 לחוק החדש ואין לראות בארבעת ההפרות מסכת מעשים אחת.

5. הפיצוי

בין היתר, בשל העובדה שאין זה מקרה ההפרה הראשון יש לחייב את את הנתבעת 1  ואת הנתבע 3 ב- 80,000 ש”ח (הפיצוי הסטטוטורי המירבי).

6. הודעת צד ג’ לתקליטן

“הנתבעים הגישו הודעת צד ג’ נגד התקליטן, מר מינו בר-קלמנט ברוך. הנתבעים הציגו אישורי מסירה כדין, שהמציאו לצד ג’ באמצעות הדבקות.

הנתבעים צרפו להודעת צד ג’ וכן לתצהיריהם מסמכים, המלמדים על התחייבות לכאורה של התקליטן להסדיר את חוקיות השמעת המוזיקה בפומבי, כמו גם התחייבות מטעמו לשלם לתובעת את תמלוגיה. בהעדר כתב הגנה מטעם התקליטן ובהעדר התייצבותו לדיונים ועל יסוד גרסת הנתבעת שלא נסתרה או הופרכה, עולה, כי הוא לא קיים את התחייבויותיו.

51.       אמנם, חובת הנתבעים 1 ו – 3 לשלם לתובעת את תמלוגיה הינה חובה עצמאית, המעוגנת כדין, כפי שפורט לעיל ובהרחבה. יחד עם זאת, הואיל והתקליטן התחייב לכאורה כלפי הנתבעים כי יסדיר את חוקיות השמעת המוזיקה ובהעדר הגנה מצידו, זכאים הנתבעים לקבל את הסעד הנתבע בהודעת צד ג’ ועל כן, אני מחייבת את הצד ג’ לשפות את הנתבעים 1 ו – 3 בסכום הפיצוי בו חויבו בסך 80,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת הודעת צד ג’ ועד למועד התשלום בפועל”.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד.