0

ת”א 16187/07(שלום ת”א) ישראלי נ’ ידיעות אחרונות – הוצאת הספרים ואח’ (טרם פורסם)

ביום 15.2.10 ניתנה החלטת בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבוד השופטת ריבה ניב בעניין ת”א 16187/07 ישראלי נ’ ידיעות אחרונות – הוצאת הספרים ואח’ (טרם פורסם).

אותו עניין נסוב סביב שאלת הבעלות בצילומים שצילם המנוח הצלם רחמים ישראלי ואשר פורסמו בעיתונים שונים על ידי הנתבעות. מחד, טענה אשת המנוח כי היא יורשת הזכויות ביצירות – ומאידך הנתבעות טענו (בין היתר) כי היצירות בבעלותן שכן הן הוזמנו על ידן.

וכך קבע בית המשפט הנכבד:

1.    המסגרת הנורמטיבית

המסגרת הנורמטיבית לדיון, לאור הוראות המעבר בחוק זכות יוצרים, התשס”ח-2007, היא חוק זכות יוצרים, 1911, ופקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן, בהתאמה: “החוק“, “הפקודה“).

2.     שאלת הבעלות ביצירות

הצילומים מהווים “יצירה אומנותית” בהתאם לס’ 35(1) לחוק. הבעלות בצילום שייכת לצלם ויכולה להישלל ממנו בקרות אחד משלשה: א. אם נערך הסכם בינו לבין אחר המעניק לאחרון את הזכות. ב. בהיות הצילום מוזמן, ובהעדר כל הסכם אחר, ובכפוף לתשלום בגינו- תוקנה הזכות למזמין. ג. על פי חלק מהדעות בספרות עשוי גם ויתור על זכות היוצרים  לשלול אותה מהיוצר.

בין הצלם לבין הנתבעות לא נערך כל הסכם כתוב. ככלל, הצלם היה מעביר לנתבעות צילומים שצילם (בין ש”הוזמנו” על ידי הנתבעות ובין שצילם מיוזמתו הוא) והיה מקבל תשלום בגין כל פרסום של צילומיו.

לאור העובדה שהיות תמונה מוזמנת, לא הבטיחה בהכרח את פרסומה (ולא את התמורה בגינה) באותה עת – טענת העברת הבעלות בהזמנה לנתבעות אינה יכולה להתקבל. יותר מכך, העובדה ששולמו למנוח תמלוגים בגין פרסומים חוזרים של הצילומים מדגישה שזכויות היוצרים ביצירות הן שלו.

3.      הפרת הזכויות ביצירות

במשך כל ימי חייו הרשה המנוח לנתבעות להשתמש בצילומים שהיו ברשותן, וגבה לאחר מכן את התשלום המגיע לו מהן. משנפטר, והתובעת קיבלה את צו הירושה הקובע כי היא יורשתו, פנתה לנתבעות ביטלה את הרישיון שניתן להן על ידי המנוח ושינתה את הנוהג בין המנוח לנתבעות.

לפיכך, כל פרסום שנעשה על ידי הנתבעות בצילומים לאחר שינוי הנוהג, הפר את זכויותיה הכלכליות של התובעת בצילומי המנוח.

4.     הפיצוי

בית המשפט הנכבד קבע כממצא שבעובדה כי הפרסומים נבעו מטעויות טכניות, שכן ניתנה הוראה על ידי המשנה למנכ”ל שלא להמשיך לפרסם את צילומי המנוח.

בנוסף, קבע בית המשפט שאין לראות את ההפרות כמקשה אחת שכן פורסמו בעיתונים שונים ובזמנים שונים.

לפיכך, ולאור העובדה שלפי החוק [הישן, ICDB] הפיצוי הסטטוטורי המינימאלי לכל הפרה הוא 10,000 ₪, נקבע שעל הנתבעות לפצות את התובע בסך כולל של 270,000 ₪ [יש לציין, כי התובעת דרשה פיצוי סטטוטורי מקסימאלי בגין 49 הפרות, אשר בית המשפט דחה את חלקן בשל התיישנות או בשל תשלום שניתן לשימוש ביצירה, ICDB] וכן פסק שעל הנתבעות לשלם לתובעת שליש הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין בשיעור של 27,000 ₪ בתוספת מע”מ.

אין להסתמך על האמור במדור ו/או לראות בו כייעוץ משפטי כלשהו. כל הכתוב במדור הינו למטרות עיון בלבד.