ב-12.6.2012 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום, מפיו של כבוד השופט מרדכי בן-חיים בת"א 153588/09 המרכז למוסיקה ע"ש פליציה בלומנטל נ' האדריכלית פורטוגלי. אותו עניין נסוב סביב וילון הפרדה שיוצר והותקן על ידי התובעת למורת רוחה של הנתבעת – התובעת טענה כי הנתבעת קרעה וחתכה את הוילון וגרמה לה בכך נזקים ממוניים ונפשיים, ואילו הנתבעת טענה כי שימוש בוילון התובעת ולא בוילון המתוכנן פגע בזכויות היוצרים המוסריות שלה.
1. הרקע
התובעת, עמותה רשומה שעיסוקה בניהול והפסקת אירועי מוסיקה, מנהלת את עיקר פעילותה בבנין מרכז המוסיקה והספריה על שם פליציה בלומנטל ברחוב ביאליק 26 תל אביב.
הנתבעת הינה אדריכלית רשומה אשר נשכרה בזמנו על ידי קרן תל אביב לפיתוח לתכנן את המבנה ולהתאימו לצרכים ציבוריים. הנתבעת קיבלה על עצמה במסגרת הסכם התקשרות עם הקרן תכנון ופיקוח על ביצוע שיפוץ מלא ומקיף של חזות המבנה כמו גם תכנון פרטי ריהוט פנים ואביזרים.
במהלך ינואר 2008 התובעת ייצרה והתיקנה וילון הפרדה בין המבואה לאודיטוריום שונה מתוכנית הנתבעת לעיצוב הפנים, לאור דבריו של יצרן הוילון, כי הוילון המתוכנן אינו ישים ולא יאפשר שימוש בו.
2. טענות הצדדים
התובעת טענה, כי באוגוסט 2008 הנתבעת הגיעה למבנה וגזרה את הוילון בברוטאליות לכל רוחבו. הנתבעת מנגד טענה, כי ביצעה תיקון ראשוני בוילון, אשר היה לא בטיחותי והיא אך קיצרה את עודפי הבד על מנת לנטרל את הסיכון הבטיחותי. בנוסף טענה, בתביעה שכנגד, כי היא תיכננה ועיצבה את פנים המבנה, בנוסף לעיצוב החיצוני, וכי יש בהחלטפת הוילון המתוכנן באחר הפרת זכויות היוצרים המוסריות שלה.
3. הכרעת בית המשפט
לאור צילומים שהובאו בפני בית המשפט עולה, כי טענת התובעת בדבר פגיעה ברוטאלית ובלתי ניתנת לתיקון בוילון אינה ניכרת כלל ועיקר, אלא הדברים הפוכים: תצורתו של הוילון לאחר קיצורו נראית טבעית ואסתטית יותר ממצבו קודם לכן. לפיכך לא הוכח נזק ממוני. משנדחה רכיב הנזק הממוני ניטל גם עוקצו של הרכיב הלא-ממוני בתביעת התובעת ועל כך יש להוסיף, כי טענת התובעת (עמותה רשומה) לפיה נגרמה לה עוגמת נפש ומבוכה רבה הינה סתמית ואינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה לפיה בדרך כלל לא ייפסקו לתאגיד פיצויים בעד נזק בלתי ממוני שכן בהיותו גוף מאוגד אין הוא מסוגל לסבול נזק נפשי.
מנגד, התקבלה טענת הנתבעת כי המבנה על חלקיו הפנימיים לרבות פרטי ריהוט, אביזרים לרבות הוילון שתוכנן על ידי הנתבעת עונים להגדרה של "יצירה אדריכלית" בהתאם לסעיף 1 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007.
הנתבעת הוכיחה כי בתכנון יצירתה הייתה תפיסה הוליסטית של חיצוניות ופנים, ואשר הבליטה את תחושת החלל והזרימה במבנה, וכי הוילון כפי שתוכנן וכפי שנתלה על ידי העמותה פגע בתפיסה החללית, בזרימת האור, בהתגלות שכבות המבנה תוך כדי תנועת המבקר ופשוט חסם וקטע את הרצף וכאילו חילק את המבנה לשניים – ועל כן הופרה זכותה המוסרית של הנתבעת.
4. סוף דבר
התובעת חויבה בתשלום פיצויים ללא הוכחת נזק בסך של 20,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח נוספים.
הערה קטנה לסדר:
למרות השגותיי לגבי התוצאה המשפטית ודרך ההילוך, פסק דין זה ממשיך להלך בדרך שפסקי דין רבים הלכו בו, ונתן כוח רב לאדריכל (מעצב הפנים?) להמשיך ולשלוט ביצירתו גם לאחר סיום עבודתו. משכך, אני סבור שטוב יעשו מזמיני העבודות [הבעלים בפועל של היצירות הפיסיות] ויחתמו על הסכמי העסקה עם היוצרים (האדריכלים ומעצבי הפנים) המעבירים את כלל זכויות היוצרים אליהם (ויכללו אף ויתור של בעלי המקצוע לזכותם המוסרית).
אנו מתמחים בדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני, ליווי חברות וליטיגציה מסחרית. לייעוץ משפטי פרטני הינכם מוזמנים ליצור עימנו קשר בטלפון 03-6910042 או באימייל office@anc-law.co.il
