0

הזכות להישכח – מהיכן מגיעה ועתידה לאן?

ברשומה זו אעסוק ב”זכות” להישכח, ובכלל זה ב”זכות” להימחק מתוצאות החיפוש בגוגל ומנועי חיפוש אחרים.

לאחרונה ניתן פסק דינו של בית הדין הגבוה לצדק בג”ץ 5870/14 חשבים ה.פ.ס. מידע עסקי בע”מ נ’ הנהלת בתי המשפט, העוסק בהתרת גישה למאגרי פסיקה מבלי לחסום את הגישה למנועי החיפוש האינטרנטיים.

באותו עניין, הנהלת בתי המשפט התנתה את הגישה למאגר פסקי הדין שברשותה בהתחייבות למניעת הליך מפתוּח [index], הליך המאפשר באמצעות הקלדת מילות חיפוש במנועי חיפוש אינטרנטיים הגעה לאתר אינטרנט. התחייבות זו הקשתה על אתר תקדין-לייט למשוך לקוחות פוטנציאליים על ידי פרסום דפי האתר באמצעות שמות הצדדים להליך (ובכלל). במסגרת ההחלטה, דן בית המשפט בהתנגשות בין חופש המידע, זכות הציבור לדעת וחופש העיסוק לבין הזכות לפרטיות המקבלת גוון נוסף – בדמות הזכות להישכח.

בית המשפט העליון העדיף את חופש העיסוק על פני הזכות להישכח: בית המשפט ביטל את החלטת הנהלת בתי המשפט משום חוסר הסמכות וחוסר מידתיות. בית המשפט התקשה לקבל את הטענה כי פסק דין נגיש במאגר משפטי אינטרנטי מספק כסות ראויה של אלמוניות בעוד מציאתו על ידי הקלדת מילות חיפוש במנועי חיפוש אינטרנטיים משילה את כסות זו. למעשה, פסק הדין מחזק את אי ההכרה בסוגיית הזכות להישכח בשיטת המשפט בישראל.

על כן, אין פלא אפוא שחיפוש צמד המילים “הזכות להישכח” במאגרי מידע משפטיים, מעלה פסק דין נוסף אחד בלבד, רע”א (ת”א) 29227-02-15 קליוסטרו נ’ סוברי (01.06.2015), במסגרתו בית המשפט נמנע מלהתייחס לסוגייה לעומקה ולב הדיון התמקד בשאלת פרסום לשון הרע.

אין עובדה זו מפתיעה. הזכות להישכח לא הוכרה באופן רשמי בשיטת המשפט הישראלי. יחד עם זאת, לרשות בית המשפט הישראלי עומדים כלים אחרים, המשרתים אותה מטרה. ראו והשוו למשל את סוגית האחראי לפרסום לשון הרע, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ע”א (ת”א) 44711-11-14 סביר נ’ בר נוי (22.06.2015) ומחיקת הרשעות ממאגר המרשם הפלילי בחלוף עשר שנים מן ההרשעה.

עידן האינטרנט – התעוררות הבעיה

המצאת הדפוס במאה ה-15, הביאה לפתחינו את אמצעי התקשורת הראשון, העיתון. הפרסום בעיתון היומי מתחדש כידוע מידי יום ביומו כאופייני לרוב אמצעי התקשורת. מעצם היותו מסמך פיזי, נגישות הפרט לפרסומי עבר וחיפוש קונקרטי של פרסום קודם כמעט ולא היו אפשריים. אולם כיום, שמירת מידע, תיוגו ומפתוחו הם פשוטים בתכלית, ועלותן נמוכה (ראו למשל את פרויקט Google Books שמטרתו דיגיטיזציה ומפתוח של כל הספרים בעולם).

מנועי החיפוש האינטרנטיים ידועים ביכולתם לתעד קישורים למידע מרגע שמתפרסם ברשת ולהציגו בפני המבקש בכל עת באופן מהיר ויעיל. לפיכך, מציב העידן האינטרנטי קושי בפני כל הרוצה “להתנקות” מפרסומי עברו.

עולה הטענה, כי כשם שנוצרה זכות לפרטיות (The right to be left alone) העידן הנוכחי מחייב היווצרות של זכות – זכות להישכח (“The Right To Be Forgotten”) – זכות להישכח מאמצעי התקשורת, ושלא להופיע בתוצאות חיפוש כאלה ואחרות. זכות להעלמת פרסום קודם שאינו רלוונטי עוד או שגוי לחלוטין וזאת בעקבות בקשת הסרה ממנועי החיפוש השונים. כפי שטען הופלד במאה ה-20, מול כל זכות עומדת חובתו של האחר; כאשר בענייננו מדובר בחובת מנוע החיפוש להיענות לבקשת הסרת הפרסום. משמע, הטלת אחריות על הגורם המקשר למידע בנוסף לגורם המפרסם.

אירופה – התמודדות באמצעות כלי “הזכות להישכח”

הזכות להישכח התפתחה באיחוד האירופאי כעקרון מנחה לבתי המשפט בבואם להתמודד עם תוצאות מנועי החיפוש בהקשר לפרסום שאינו רלוונטי/אינו הולם/אינו מדוייק או מוגזם. אשתקד הוחלט כי על מנועי החיפוש חלה האחריות לפרסומים ומכאן, חלה עליהם החובה “לשכוח” את אזרחי האיחוד האירופאי מפרסום לא רצוי בתוצאות החיפוש באירופה. לאחרונה הורחבה חובה זו והוחלט כי על מנועי החיפוש להחיל את מחיקת אותם הפרסומים גם מחוץ לגבולות אירופה כלומר, למחוק את הפרסומים גם כאשר החיפוש על אזרחי אירופה יתבצע במדינה שאינה כלולה באיחוד האירופאי.

ישראל – התמודדות באמצעות “כלי עבודה” אחרים

בפסק דין בעניין סביר נוכחנו לראות מעין סממן להחלת הזכות להישכח כאשר הפך בית המשפט המחוזי את החלטת בית משפט השלום. באותו עניין עו”ד עמי סביר ייצג את לשכת עורכי הדין בפרשה בה הורשע עו”ד אחר בבית הדין למשמעת במספר פרשיות שונות. כאשר הקלידו במנוע החיפוש גוגל את השם עו”ד עמי סביר התקבל משפט הפתיחה של פסק הדין שלעיל, בו כאמור שימש סביר כעו”ד המייצג. במשפט הפתיחה נאמר כי מדובר בעו”ד שהורשע במספר פרשיות. כך הטעתה התוצאה את הקוראים ואפשרה להם להסיק מסקנה שגויה, כי עורך הדין שהורשע הוא עורך הדין עמי סביר, ולא כך היא. בית המשפט הטיל אחריות הסרת פרסום על מנועי החיפוש בעזרת המנגנון המוכר של “הודעה והסרה” אך, תוך הסתייגות וצמצום האחריות למקרי קיצון גרידא. מקרי הקיצון הם כאשר אין ספק כי מדובר בפרסום שגוי לחלוטין (זאת בשונה ממדינות האיחוד האירופי, שם כאמור מספיק כי המידע איננו עדכני, הולם או רלוונטי על מנת להסירו). במידה וקיים ספק באמיתות הפרסום, בית המשפט הכיר באפשרות העומדת בפני מנוע החיפוש להתנות שינוי בתוכן תוצאות החיפוש רק במתן צו שיפוטי.

בעניין סוברי בית המשפט נעזר בעוולת לשון הרע אך בכדי לדחות תביעה למחיקת תוצאות חיפוש. בית המשפט בחן אם מדובר בפרסום לשון הרע או פרסום מותר. במידה ונכנס הפרסום לאחד מתתי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, יש לוודא כי בעת מועד הפרסום היה מדובר בדיווח נכון והוגן. נוסף על כך, יש להבחין בין איכות המידע במועד פרסומו לבין איכות המידע לאחר מועד הפרסום. בית המשפט במקרה זה נמנע מלהיכנס לדיון בסוגיית הזכות להישכח בטענה כי אין צורך לדון בכך. בית המשפט מצא באפשרות לפרסם תגובה מעדכנת לפרסום הקודם ובכלי “הודעה והסרה” כפלטפורמות טובות להתמודדות עם עדכון/הסרת פרסום קודם.

בעניין בג”ץ חשבים, בית המשפט העליון מדגיש את הערך המוסף בפתיחת שערי מאגרי המידע ובהנגשתם כמפיקת תועלת ציבורית רבה. יחד עם זאת, בית המשפט מציע צעדים חלופיים לצמצום הפגיעה בפרטיות אשר ראוי שיתקבלו בחקיקה כדוגמת פרסום פסק הדין לבעלי הדין טרם הפרסום לציבור בכדי לאפשר הגשת בקשה למחיקת פרטים אישיים בדומה לדין האמריקני; אלגוריתם המאתר ומוחק מידע רגיש מפסקי הדין כפי שקיים בפלורידה וכתיבת פסקי הדין בפורמטים מסוימים.

מניסיון משרדנו, ניתן לקבוע באופן נחרץ כי “הזכות להישכח” כמעט ואינה נדרשת בדין הישראלי. במאזן העדין בין חופש הביטוי לבין שמו הטוב של אדם, תוצאות חיפוש לא מחמיאות ניתנות להימחק או “להישכח” באמצעות כלים הקיימים כבר כעת בדין הישראלי. משרדנו הצליח לאורך השנים להסיר מאות רבות של פרסומים מרחבי הרשת, לרבות תוצאות השלמה אוטומטיים ממנוע החיפוש גוגל, זיכרונות מטמון, אתרים, תמונות, קישורים ואזכורים אחרים.

© כל הזכויות שמורות. אין במתן אפשרות שיתוף או הפצה של תוכן כדי לוותר או ליתן רישיון שימוש במאמר זה ו/או במי מחלקיו. אין לראות באמור או שאינו אמור במאמר זה משום חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי מחייב ו/או עצה משפטית. צרו עימנו קשר לסיוע וייעוץ