מהי תביעת השתקה ומהי מטרתה?
תביעת השתקה (המכונה בארה"ב סלאפ"פ – "Strategic Lawsuit Against Public Participation – ובפסיקה הישראלית מכונה בין היתר "תביעה מצננת" ו"תביעת הפחדה") הינה תביעה אסטרטגית כנגד הבעת דעה – וכשמה כן היא. אסביר: בעוד שהגשת תביעה נגד אדם נעשית ברגיל, במטרה למצות עימו את הדין, הגשת תביעת השתקה (או איום בהגשת תביעה), נעשה למטרה שונה, למטרת הרתעה. ההרתעה מתבטאת בהשתקת הצד הנתבע ומניעת פרסום שלילי כנגד מגיש התביעה או בניסיון להלך אימים על הצד הנתבע ובכך לגרום לו לחזור בו מהמשך ההליך המשפטי שהוא מנהל כנגד התובע.
תביעת השתקה כהליך אסטרטגי
כאמור, הצד הנתבע בתביעת ההשתקה רואה לנגד עיניו את האפשרות כי ההליך המשפטי יתנהל לזמן ממושך תוך עלויות כלכליות כבדות ולרוב, משום ואינו בעל האמצעים הכלכליים להתמודד עם תביעה שכזו ואינו רוצה להכנס לתסבוכות מיותרות, די בכך כדי לנטרלו מפעילותיו ו"להשתיקו". וזוהי למעשה האסטרטגיה, לפעול במסלול אחד בכדי להרתיע ולהשתיק במסלול האחר.
תביעת ההשתקה לרוב מגולמת (מחופשת) כתביעת לשון הרע
כאמור לעיל, לעיתים מוגשת תביעת ההשתקה כתביעת נגד לתביעה אזרחית המוגשת לבית המשפט. יש לזכור כי מכוח תקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הכלל להגשת תביעה שכנגד הינו רחב: די בכך שבעלי הדין זהים כאשר אין הכרח שתתקיים מערכת נסיבות זהה או דומה. בנוסף, ניתן לצרף תובעים ונתבעים נוספים לתביעה שכנגד.
תביעת ההשתקה מגולמת בתור תביעה מסויימת, לכאורה לגיטימית. כפי שהלבישה רבקה על יעקב את חולצת עשו ובכך התחפש והזדהה כאחיו (בראשית כ"ז ט"ו-ט"ז), כך גם מלביש התובע על תביעת ההשתקה עילה מסויימת, כאשר לרוב מדובר בתביעת לשון הרע כנגד הוצאת דיבה.
הנזק הנובע מתביעת השתקה
תביעת השתקה עושה שימוש לרעה בהליך משפטי, לכאורה לגיטימי, וזאת לצורך צנזור הפרט ופגיעה בזכויותיו לשתף את דעתו ואת שעל ליבו. לפיכך נגרם נזק הן במישור הפגיעה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה והן ניצול לרעה של כללי המערכת ועיוותי צדק. בנוסף, תביעות השתקה מעמיסות על מערכת בתי המשפט תביעות סרק, מסרבלות ומשהות הליכים קיימים מתנהלים ופוגעות בזכותו של אדם לקבל את יומו בבית המשפט (גם של צדדים שלישיים שאינם קשורים, אשר הנזק שנגרם להם מבוטא מגישה מצומצמת יותר למשאב הציבורי).
כלים להתמודדות עם תביעת השתקה
הכלים המרכזיים להתמודדות עם בעיית תביעת ההשתקה, מצויים בסמכות ביהמ"ש מכוח תקנה 101(א)(3), ומכוח תקנות 511 ו-512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד– 1984.
הכלי הראשון – תקנה 101(א)(3) מקנה לבית המשפט שיקול דעת לדחות את התובענה מלכתחילה, בין היתר, משום שימוש לרעה בהליכי משפט. משמעות התקנה הינה סילוק התביעה בשלב המקדמי. כלומר, מצב בו השופט מחליט לא לדון בגוף התביעה כאשר הרציונל הוא כי התביעה לא ראויה כלל לדיון. תביעה שנדחית יוצרת מעשה בית דין – השתק עילה כלומר, לא ניתן להגישה שוב.
הכלי השני – תקנות 511 ו-512 מקנות לבית המשפט הסמכות לפסוק הוצאות כנגד הצדדים להליך. כאקט של מדיניות שיפוטית ראויה בית המשפט רשאי, וצריך, לפסוק הוצאות ריאליות ממשיות ואף עונשיות כנגד תובע שבית המשפט קבע כי זה הגיש תביעת השתקה.
חידוש בעמדת בית המשפט – הנחיה נורמטיבית בעניין הוצאות המשפט בתביעות השתקה
ביום 15.7.2015 בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים (ע"א 2266/14 ילין נ' אם תרצו ציונות או לחדול (2015)) יצא בהנחיה נורמטיבית חשובה לעתיד נגד תביעת השתקה באומרו "כי בתי המשפט יתנו דעתם לנושא ההוצאות בתביעות כגון דא [תביעות השתקה]".
אכן, נראה כי כלי פסיקת ההוצאות מהווה כלי מיטבי להתמודדות עם תופעת תביעות ההשתקה ונותר רק לקוות כי נסללה הדרך להרתעת תובעים מהגשת תביעות אסטרטגיות ובתי המשפט השונים יפעלו על פי הנחיות בית המשפט העליון.
© כל הזכויות שמורות. אין במתן אפשרות שיתוף או הפצה של תוכן כדי לוותר או ליתן רישיון שימוש במאמר זה ו/או במי מחלקיו. אין לראות באמור או שאינו אמור במאמר זה משום חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי מחייב ו/או עצה משפטית.
