ביום 18.4.2017 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מפי כבוד השופטת ר. למלשטריך-לטר בת"א 27730-07-16 שחידם ואח' נ' שחאדה ואח'. אותו עניין עוסק בהפרת זכויות יוצרים בצילומים על ידי עסק מתחרה.
העובדות וטענות הצדדים:
לתובע, אופק שחידם, עסקי אופנה בכפר ג'וליס, ובין היתר סלון כלות, סלון חתנים ומספרה, תחת השם המסחרי "בית אופנה GI ". העסק קיים משנת 2008 ומ-2012 קיים גם העסק לחליפות חתן. התובע הקים אתר אינטרנט גדול שמופיעות בו תמונות של בגדי החתן הנמכרים על ידו. כמו כן, בבעלות התובע אתר ודף פייסבוק שאף בו מפורסמים מגוון מוצריו, לרבות תמונותיהם. התובע שכר שירותי צילום מקצועי וגייס ארבעה דוגמנים (קרובי משפחה וחברים) אשר צולמו כשהם עוטים את החליפות. הצילומים נערכו בסטודיו הצלם בשני שלבים – צילומים ביוני 2015 וצילומים במרץ 2016. הצילומים נעשו באופן מקצועי ואיכותי. התצלומים הועלו לאתר ולדף הפייסבוק של התובע. כמו כן התצלומים הראשונים פורסמו בשלטי חוצות בתחילת שנת 2016.
לנתבע, נג'יב שחאדה, עסק לאופנת גברים וכן סלון חתנים לממכר חליפות בכפר יאסיף הפועל תחת השם המסחרי VIVIERO MEN . גם בבעלות הנתבע ישנו דף פייסבוק, ובנוסף הוא מפרסם את מרכולתו באינטרנט באתר עיתון מקומי בשם "אל מדאר".
ביום 6.7.16 נודע לתובע כי 18 התצלומים הועתקו במלואם על ידי הנתבע ופורסמו באתר "אל מדאר" תחת שם בית העסק של הנתבע, וכן פורסמו בדף הפייסבוק של הנתבע תחת השם VIVIERO MEN. על כל אחד מהתצלומים נשתל הלוגו של בית העסק של הנתבע. במקום שלא היה מוטבע על התצלומים לוגו של התובע –נשתל הלוגו של הנתבע, ובשאר התצלומים (8 תמונות) נשתל הלוגו של בית העסק של הנתבע תוך מחיקת הלוגו של בית העסק של התובע.
הוכח חד משמעית כי בית העסק של הנתבע עשה שימוש ב-18 התצלומים, תמונות מקור של התובע, ללא רשותו. בחלק מהתצלומים אף נמחק הלוגו של עסק התובע, ונשתל לוגו של עסק הנתבע.
הנתבע אישר זאת, אולם טען שמיש עשה שימוש בתצלומים ושתל אותם באתר ללא ידיעתו, הוא איש פרסום ומעצב שעובד איתו כ"פרילנסר" בשם איברהים ג'ירייס, המקבל תשלום חודשי עבור שירותי הפרסום שלו, וכי מיד עם היוודע לו אודות פרסום התצלומים – הוא נתן הוראה להסירם מידית.
הסעד המבוקש מצד התובע:
צו מניעה קבוע ופיצוי כספי.
דיון בטענות הצדדים:
ס' 11 לחוק זכות יוצרים, תשס"ח 2007, קובע כי לבעל זכות יוצרים, הזכות הבלעדית לעשות ביצירה את הפעולות הנמנות בסעיף, בין היתר – העתקה ופרסום.
הפרת זכות יוצרים מוגדרת בס' 47 לחוק זכויות יוצרים כאחת הפעולות המנויות בס' 11 שנעשית ללא רשות בעל זכויות היוצרים . גם מי שמרשה לאחר לעשות פעולה כזו נחשב כמפר זכות יוצרים. ס' 48 לחוק דן בהפרה עקיפה של זכות יוצרים, דהיינו אם המפר ידע או היה עליו לדעת בעת ביצוע הפעולה כי העותק הוא מפר.
להבדיל מהפרה ישירה של זכות יוצרים, שם אין דרישה בחוק כי האדם המבצע את אחת הפעולות האמורות ידע שמדובר ביצירה המוגנת בזכות יוצרים, הרי שבהפרה עקיפה נדרש כי המבצע ידע על ההפרה של זכות היוצרים . אך לא מדובר רק בידיעה בפועל, אלא גם בידיעה קונסטרוקטיבית, ("ידע או היה עליו לדעת"). היינו – מצב שבו היה על האדם המבצע את אחת הפעולות האמורות לדעת כי מדובר בעותק מפר. הקביעה כי הפרה עקיפה כמוה כהפרת זכות יוצרים באה ליתן מעטפת נוספת להגנת האינטרסים של בעל זכות היוצרים באופן שמורחב מעגל האחראים להפרה.
מעדות הנתבע, התרשם בית המשפט כי הנתבע הוא זה ששולח לג'ירייס, איש הפרסום, את התמונות, ומאשר לו מאילו אתרים לקחת. הפעולה של הסרת הלוגו של התובע, שהוא עסק מתחרה, ושתילת הלוגו של הנתבע, מלמדת על כך שהשימוש שנעשה לא היה תמים.
בנסיבות כפי שצוין לעיל, כאשר עולה כי מי שמנהל את העסק, מעביר תמונות לשימוש המפרסם שלו או מאפשר לו לקחת תמונות מחברות מסוימות בשל אישור שיש לו, יש לראות את הנתבע כמי שבצע את פעולות ההפרה באופן ישיר. על מנהל העסק, במקרה זה, השולט על ערוצי הפרסום, אחריות אישית להפרה, מה גם שהפרת הזכויות נעשתה לצורך שימושו המסחרי. קביעה זו מתחזקת נוכח הצהרת הנתבע כי הוא לוקח אחריות על פרסום התצלומים.
למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט כי גם הפרה עקיפה של הנתבע משמעה הפרת זכויות היוצרים של התובע על ידי הנתבע. במקרה כזה אברהים ג'ירייס הינו המפר הישיר, התצלומים הינם עותק מפר, ועל הנתבע היה לדעת כמנהל העסק, כמי ששולט על ערוצי הפרסום מתוקף תפקידו ומחליט לגביהם, וכמי שנותן את ההוראות לאנשים העובדים עמו, כי הוא מציג לציבור בדרך מסחרית עותק מפר. לפיכך יש לראותו כמפר זכות יוצרים – הן בדרך של הפרה ישירה והן הפרה עקיפה, באמצעות אברהים ג'ירייס כמפר ישיר.
יש ראיות מבוססות על הפרה שנמשכה לפחות 9 ימים, ויתכן שהיתה גם מעבר לכך, אולי אף שבועות.
בעניין זה יש להביא במסגרת השיקולים את העובדה כי התובע, מרגע גילוי ההפרה, נמנע מלשלוח מכתב התראה לנתבע, מה שיכול היה להקדים את הורדת התצלומים מאתרי הנתבע.
האם בתום לב – קשה להתרשם שהנתבע פעל בתום לב על אף שזו הייתה טענת הנתבע. נקודת המוצא היא שהנתבע עצמו שולט על פרסומי העסק, ונושא באחריות לתצלומים שפורסמו במסגרת עסקו. הפרסום כלל מחיקת לוגו של מתחרה ושתילת הלוגו של הנתבע. מדובר בפעולה יזומה שבאה למחוק זכרו של המתחרה מהתמונה. התובע פעיל בשוק בתחום חליפות חתנים לפחות משנת 2012, עסקו בגליל בכפר ג'וליס בגליל, וסביר שעסק מתחרה של הנתבע בכפר יאסיף בגליל מודע לקיומו.
מדובר בשני עסקים מתחרים – עובדה נוספת שיש להביא במסגרת השיקולים הינה כי מדובר בבתי עסק מתחרים, המכוונים לאותו קהל לקוחות באותו סוג מוצר. התובע העיד כי החליפות בתצלומים מיובאות על ידו מחו"ל. הנתבע אישר שאין בעסקו חליפות למכירה מסוג אלו המופיעות בתצלומים המפרים ששתל באתריו. מכאן, שהצגת התצלומים באתרי הנתבע כֻוונה כדי למשוך קהל לקוחות מהמתחרה.
היקף ההפרה – מדובר בשימוש של מספר תצלומי דוגמנים לובשי חליפות שצולמו על ידי צלם מקצועי בסטודיו שלו. התצלומים פורסמו באתר הפייסבוק של הנתבע וכן באתר האינטרנטי של "אל מאדר".
ס' 56 (ג) קובע כי יראו בהפרות המתבצעות ב"מסכת אחת של מעשים" – כהפרה אחת. בספרות ובפסיקה הובעו דעות שונות כיצד יש לפרש את ס' 56 (ג) לחוק זכות יוצרים, והאם הפרה שנעשית על ידי פרסום או פרסומים, לפי סוגה, יכולה להיחשב כמסכת אחת של הפרות.
הלכה היא , כפי שנטבעה בפסיקה הקודמת לחוק זכות יוצרים משנת 2007 אגב דיון בס' 3א לפקודה, כי לא כל פעולה המהווה מעשה של הפרה תיחשב כהפרה העומדת בפני עצמה, אלא יש לבחון את מספר ההפרות כמספר הזכויות שנפגעות.
כאן, במהלך שני ימי צילום צלם אותו צלם 4 דוגמנים שונים, שתמונותיהם הוצגו על ידי הנתבע. הצילומים נערכו בסטודיו של הצלם, כשהדוגמנים עוטים חליפות חתן לצורך פרסום עסקו של התובע. מבחינת היקף ההשקעה וייחודיות היצירה ועצמאותה, ניתן לראות בתמונות אלו לדעתי, כארבע יצירות (צילומי כל דוגמן מהווה יצירה) לצורך קביעת סכום הפיצוי לפי ס' 56.
יש לציין, כי התובע לא שלח מכתב התראה כלשהו לנתבע טרם הגשת תביעתו לבית המשפט, מכתב שהיה יכול לקצר את משך ההפרה. על כך שאי משלוח מכתב התראה מהווה אחד השיקולים שיילקחו בחשבון בעת קביעת הפיצוי.
הכרעה:
בהתחשב במכלול השיקולים שצוינו לעיל, מחד – העדר משלוח מכתב התראה כלשהו על ידי התובע לנתבע, משך ההפרה שנע בין ימים אולי למספר שבועות, מאידך – העובדה שמדובר בעסק מתחרה, העובדה שעלה ספק לגבי תום הלב של הנתבע, ובהתחשב בהיקף ההפרה – בית המשפט סבור כי על הנתבע לפצות את התובע בסכום כולל של 40,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט עו"ד והוצאות בסכום כולל של 7,500 ₪.
