איסור לשון הרע

ברשימה קצרה זו נעמוד על עקרונות איסור לשון הרע כפי שהם מבוטאים בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 ובפסיקה המנחה.

לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ, לֹא תַעֲמֹד עַל-דַּם רֵעֶךָ: אֲנִי, יְהוָה. (ויקרא פרק י"ט, פסוק ט"ז).

פתיח

לעיתים קרובות בעולם המשפט בישראל, ערכים, עקרונות וזכויות יסוד מתנגשים. הדבר ניכר במלוא העוצמה בתביעות לשון הרע, העוסקות, מטבען, בהתנגשות בין שתי זכויות חוקתיות במדינה דמוקרטית: הזכות לחופש ביטוי מול זכות האדם לשם טוב.

חוק איסור לשון הרע, התשכ"ח-1965 הינו האיזון החקיקתי אותו יצרה כנסת ישראל בין זכויות היסוד המתנגשות (ור' לדוגמא דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס ואח' פ"ד נב(3) 1 (1998)). להלן ננסה, בתמצית, לבאר עבור הקורא את עיקרי החוק.

העוולה והתרופות

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע כי לשון הרע הינו דבר שפרסומועלול (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

יצוין כי באופן כללי, ההלכה היא שדרך הבחינה לקבוע אם ביטוי כלשהו הינו משפיל, פוגע או מבזה היא בהתאם לסטנדרט אובייקטיבי של האדם הסביר, ולא לאור פגיעתו של מושא הביטוי (ר', בין היתר, ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב פ"ד כ(2) 269, 274 (1966)). בנוסף, בית המשפט אינו מתעלם מזהות הרואה עצמו כנפגע מדברי הפרסום – ככל שמדובר בגופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, מטבע הדברים נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב ויכולים לאור הכלים, הידע והנגישות לאמצעי התקשורת שיש להם להגן ראוי על שמם הטוב יותר מאשר האדם "הפרטי" ולכן פחות ייטה לקבוע, במסגרת האיזונים בין חופש הביטוי לשם הטוב, כי דברי פרסום כלשהם הינם "לשון הרע" (ור' לדוגמא ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא פ"ד מג(3) 840, 863-864 (1989)).

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע מבהיר, כי פרסום לעניין לשון הרע יש לפרשו בצורה רחבה – דרכי הבעת לשון הרע יכולים להיות בעל פה או בכתב, כטקסט, ציור, דמות, צליל וכיוצא בכך.

פרסום לשון הרע יכולה להוות עבירה פלילית שדינה מאסר של שנה אחת וכן עוולה אזרחית שבצידה פיצוי בגין נזקים בפועל או פיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, בגובה של עד 100,000 ₪ (נכון לערכי ספטמבר 1998).

בית המשפט רשאי, מעבר לכל עונש וסעד אחר, ליתן צווים האוסרים על הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם, חיוב בפרסום תיקון או הכחשה של הדבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע על ידי בית המשפט.

המעוולים

ככלל, המעוול הוא זה אשר מפרסם את דברי הדיבה ולשון הרע. בנוסף, קובע סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע כי במידה ופורסם דבר לשון הרע באמצעי תקשורת יישאו באחריות הפלילית והאזרחית האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

הגנות

אך לא כל דבר לשון הרע, הגם שנקבע ככזה, יזכה את הנפגע בפיצויים. סעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע קובעים הגנות למעוולים.

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מקים הגנה מוחלטת לפרסומים לפי סעיף 28 לחוק-יסוד: הכנסת, פרסומים המוגנים לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם, וחובותיהם, תשי"א-1951, פרסומים בישיבות ממשלה, פרסומים על ידי מבקר המדינה, על ידי שופטים וכיוצא בכך.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מקים הגנה לדברי לשון הרע המהווים "אמת בפרסום" (וידועים גם בשם "אמת דיברתי") ובלבד שהיה בפרסום ענין ציבורי. יצוין, כי הפסיקה אף הרחיבה את ההגנה לאמצעי תקשורת וקבע כי בחינת השאלה אם דברי הפרסום הינם אמת הינו מבחן של "אמת לשעתה" – האם במועד הפרסום דבר הפרסום היה אמת, כפי שהייתה ידועה באותה עת. הטעמים לכך, אליבא בית המשפט העליון, הם כדלקמן: א. הטלת אחריות מוגברת על גופי תקשורת בנוגע למידע שהיעדר אמיתותו מתבררת בדיעבד עשויה לגרום לאפקט מצנן שיפגע באופן אנוש בחופש הביטוי; ב. אסור להטיל על גופי תקשורת חובה לבחון נתונים כפי שהם נבחנים במשפט; ו-ג. לשון החוק עצמה קובעת ודורשת שדבר הפרסום היה אמת, קרי במועד הפרסום הוא היה אמיתי (ור' ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך ואח' (פורסם במאגר נבו, החלטה מיום 8.2.12).

ואחרון, סעיף 15 לחוק איסור הרע מקים הגנה בשל תום לב. כאשר הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב ולא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע; היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את אותו פרסום; הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר; הפרסום היה בגדר הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות; ועוד עניינים דומים המפורטים כולם בסעיף. עם זאת יוער, כי חזקה שאדם לא היה תם לב כאשר המפרסם לא האמין באמיתות הפרסום, ואכן הדבר שפורסם לא היה אמת; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם הפרסום אמת או לא; והמפרסם נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. .

משרדנו מתמחה בניהול תביעות לשון הרע הן מטעם הנפגעים מן הפרסום והן מטעם המפרסמים. נשמח לעמוד גם לשירותכם. בין יתר תביעות לשון הרע שניהל ומנהל משרדנו: תביעת פורטל דרושים כנגד גיקטיים וערוץ 10 על סך 500,000 אלפי שקלים ₪, תביעת הסלאפ"פ של העיתון ניוזרו כנגד הבלוגר והצלם רומן קרימן ותביעת המיליונים שתובע גזלן מחיילים קרביים – בה אנו מייצגים את אחד הנתבעים ללא תשלום, כחלק משירות משרדנו את הציבור.

© כל הזכויות שמורות. אין במתן אפשרות שיתוף או הפצה של תוכן כדי לוותר או ליתן רישיון שימוש במאמר זה ו/או במי מחלקיו. אין לראות באמור או שאינו אמור במאמר זה משום חוות דעת ו/או ייעוץ משפטי מחייב ו/או עצה משפטית.

שתפו את הפוסט:

אולי יעניין אותך גם:

דילוג לתוכן