בעבר התייחסתי ללקונה המשפטית הקיימת במערך החוקים הישראלי ואי עיגונם של היחסים העסקיים המודרניים אשר אינם בגדר היחסים הרגילים של עובד מעביד, כדוגמת מערכת היחסים בין יצרנים למפיצים (קישור למאמר מצוי כאן).

כנסת ישראל החליטה לתקן חלק מן המעוות וחוקקה את חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב – 2012 (להלן – החוק). חוק זה בא להגן על הסוכנים (כפי שמוגדר בחוק), בשל העובדה שיחסי עובד-מעביד אינם חלים על היחסים בין סוכנים לספקים.

החוק על קצה המזלג

גולת הכותרת של החוק היא הגדרת תקופה מינימלית להודעת סיום להסכם בין הסוכן לספק, במידה וזאת איננה מוגדרת בהסכם ביניהם. בנוסף, החוק קובע מנגנון של פיצוי בגין ביטול תקופת ההודעה המוקדמת על ידי הספק, בין אם הספק ביטל את ההסכם או הסוכן הוא אשר ביטל.

עוד החוק מנסה לפתור מצב בו גובה הפיצוי שניתן לסוכן או לספק, מחושב בעולם כלכלי שאיננו תואם את הרווחים שהסוכן או הספק היו רגילים אליו. בכך שהחוק מציע אפשרות לסוכן או לספק לבקש פיצוי גבוה יותר מחישוב פיצוי ההודעה המוקדמת המפורט בחוק. שינוי בגובה הפיצוי יעשה במידה וחלו תמורות בשוק וזאת מ"טעמים מיוחדים" ואם מנסיבות העניין, הדבר "צודק ונכון". עוד נקבע בחוק, כי הסוכן יכול לקבל פיצוי נוסף בגין סיום החוזה וזאת בשעה שהוא תרם ל"התקשרויות של הספק עם לקוחות חדשים או בשל גידול משמעותי בהיקף עסקיו של הספק עם לקוחות קיימים". החוק קובע מספר תנאים לקבלת פיצוי זה. הפיצוי עצמו הוא בדומה למנגנון פיצויי הפיטורין תחת ההגדרות והשינויים הרלבנטיים בחוק.

בנוסף, החוק הוא קוגנטי ולא ניתן להתנות עליו בחוזה בין הצדדים, אלא רק במידה וההתניה נעשית לטובת הסוכן.

החוק מבורך – אך אינו מספק

החוק מבורך – אך אינו מספק. החוק אינו מסדיר שאלות שבחיי המעשה אנו מתמודדים איתם יום-יום. כך לדוגמא – מיהו "הסוכן המסחרי"? לא בטוח שכל מטרתו של סוכן הוא להביא להתקשרות חוזית בלבד בין לקוח לספק. מתוך הכרותי את העולם המסחרי, לא תמיד ברורה ההבחנה בין סוכן למפיץ של סחורה, ולא תמיד נהיר לצדדים אם יש הסכם מחייב ביניהם (במצבים של רכישה חד פעמית וכו'). ההגדרה בחוק של החוזה בין הספק לסוכן המסחרי יכולה להתפרש כדווקנית ומצמצמת וכל הגדרה מעט שונה בהסכם בין הצדדים תאיין את תחולתו של החוק עליהם.

קושי נוסף, הוא בניסיון בחוק לקבוע חובת נאמנות בין הצדדים, אשר לא ברורה מטרתה. מצד אחד, אם מדובר ביחסים עסקיים, הרי חובת הנאמנות בין הסוכן לספק היא דבר חשוב ואף קריטי ליחסים ולא צריך חוק נוסף כדי לעגן אותה, שכן חובה זו מעוגנת בתום הלב הכללית ואף בחוק השליחות, התשכ"ה-1965. ומן הצד השני – ככל וכבר נקבע בחוק חובה מיוחדת, מדוע לא נקבע בצידה מנגנון פיצוי בגין אי מילוי של חובה זו?

עניין אחר, החוק מאפשר לכל אחד מן הצדדים, הן הספק והן לסוכן, לפנות לביהמ"ש ולערער על גובה הפיצוי. לכאורה נראה כי כוונת החוק היה להטיב עם הסוכן שלא יינזק במצב בו השוק נקלע לתקופת משבר, אך קביעה זו כמובן מעודדת דיונים משפטיים רבים. הסיבה לכך היא שהספק, בעל הכיס העמוק ברובם של מקרים, בעל יכולת ותמריץ לערער על גובה הפיצוי החוקי, כמעט בכל מצב שהספק יידרש לכך (ובמאמר מוסגר, החוק אינו מגדיר מהו "רווח" אותו מכפילים בתקופת ההודעה המוקדמת).

סיכום

בחקיקת חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב – 2012, המחוקק הלך צעד קדימה בניסיון לעגן את היחסים בין הסוכן לספק ולהקטין את אי הוודאות בתחום זה. אני תקווה כי בעתיד הקרוב, החוסרים והנקודות שהעליתי במאמר מתוך ניסיון החיים וחיי המעשה, יבואו לידי ביטוי בתיקוני החקיקה ובהרחבות לחוק.

אין באמור במאמר משום ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו בשום צורה שהיא. בעת כריתת הסכם הפצה (או כל הסכם אחר) מומלץ לליצור עימנו קשר לקבלת ייעוץ פרטני לפעולות הנדרשות לשם הקטנת החשיפה המשפטית וקבלת מענה מקסימאלי לצרכים המסחריים. צרו עימנו קשר ונשמח לסייע.