0

הפסד נוסף לצ’רלטון

ביום 22.6.14 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה, מפי כבוד השופטת קרן אניספלד בת”א 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ בן-תורה ואח’.

המדובר בתביעה לתשלום פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 85,000 ₪, בעטיה של טענה להפרת זכות היוצרים של התובעת בעסקו של הנתבע – עסק לממכר טפסי הימורים מסוג לוטו וטוטו, מתיקה ומשקאות – בכך שהנתבע הקרין בעסקו שידור ספורט בערוצי התובעת בהקרנה שאינה פרטית מבלי שרכש מהתובעת זכות להקרין את ערוציה באופן פומבי.

אין חולק על כך שבמועד הקובע הנתבע לא התקשר עם התובעת בהסכם שהתיר לו לשדר את ערוציה בהקרנה פומבית בבית-העסק, שעה שמצויים בו אחרים שאינם התובע ועובדיו של העסק. מאחר שבמועד הקובע נכחו בבית-העסק לא רק התובע לבדו אלא גם לקוחות אחדים, גרסה התובעת כי הקרנת השידור המפר בערוץ התובעת בבית-העסק הייתה כרוכה מניה וביה בהפרת זכויות היוצרים שלה; הנתבע נדרש לפצותה בתשלום סך של 85,000 ₪,  המהווה חלק מן הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק זכות יוצרים בגין הפרת הזכות.

הנתבע כפר בטענות התובעת, הן במישור הזכות והן במישור ההפרה שיוחסה לו; בתוך כך טען כי הטלוויזיה המותקנת בבית-העסק נועדה לשימושו הפרטי בלבד, כלל אינה משרתת את לקוחות העסק, ושימושו בה בא בגדר המנוי שרכש לבית-העסק מהצד השלישי – הוט מערכות תקשורת בע”מ . לחלופין טען כי אם תתקבל עמדתה של הנתבעת, לפיה הקרנת ערוצי התובעת בבית-העסק לשימושו הפרטי של הנתבע – תוך כניסה אקראית של לקוח למקום – עשויה לחייב את הנתבע בגין הפרת זכויותיה של התובעת, אזי יש לקבוע כי הוט הכשילה את הנתבע בכך שהתקינה את ערוצי התובעת בבית-העסק, כל זאת על-יסוד מסמך התקשרות שמתייחס לשימוש בבית הלקוח ולא בבית-העסק.

ואלה עיקרי פסיקת בית המשפט:

1. צ’רלטון לא עמדה בנטלי ההוכחה המוטלים עליה.

נטל ההוכחה בדבר עצם קיומה של זכות היוצרים הנטענת מונח לפתחה של התובעת, ועליה להרימו, לא רק מטעמים הנעוצים בדיני הראיות ובמעמדה כתובעת. טעם נוסף, כבד משקל, נעוץ בהבנת טיבם ומהותם של דיני זכויות יוצרים והסדרתם על-ידי המשפט.

נכונותו של המשפט להכיר בתוצרים אינטלקטואליים מסוגים שונים, ובתוכם יצירות מן הסוג הנדון בחוק זכות יוצרים, מוסברת ומוצדקת על-ידי השאיפה לקדם את הרווחה הכלל-חברתית.

כפועל יוצא, הזכויות המשפטיות הפרטיות שמוענקות בחוק זכות יוצרים נתפשות כאמצעי בלבד, ולא כנושאות ערך משל עצמן. נודעת לכך נפקות חשובה לענייננו; המשפט הוא אשר יוצר ומכונן את הזכויות המשפטיות המוענקות ביצירות שהחוק חל עליהן והוא שמעצב את תוכנן וגבולותיהן של הזכויות האמורות, באופן שאין לזכויות הללו קיום ‘טבעי’ שהוא חיצוני למשפט או קודם לו. תביעה כגון זו שלפני נסמכת אפוא לא על זכות טבעית אלא על זכות שהיא כל-כולה יציר החוק. בשל כך יש לדקדק עם התובעת, ועליה להוכיח ברחל-בתך-הקטנה כי נתונה לה זכות יוצרים בשידור המפר – בטרם תהא זכאית להישמע בטענת הפרה ובטרם תזכה לסעדים המוקנים בחוק.

מן הפן המהותי, כדי להוכיח קיומה של זכות בלעדית לשדר ולהקרין את השידור המפר בהקרנה פומבית נדרשה התובעת להראות כי רכשה את זכות השידור של המשחק בישראל מבעל הזכויות בו בחו”ל, והשקיעה בהפקת השידור שהוקרן בישראל השקעה שבאה לידי ביטוי בתצורתו הסופית של השידור. מן הפן הפורמלי, היה עליה להראות שבמועד הקובע הייתה בעלת היתר שניתן לה על-ידי משרד התקשורת לשדר ולהקרין שידורים מסוג השידור המפר בערוציה. צ’רלטון לא הוכיחה אף אחד מן הנתונים הללו.

א. צ’רלטון לא הציגה החלטת מועצה שממנה ניתן ללמוד כי היא בעלת מעמד של מפיקת התוכן המשודר בערוצים ‘ספורט 1′ ו’ספורט 2’ במועד הקובע. זהו חסר מהותי.

ב. לא זו בלבד שהפן ההסכמי שנוגע לזכות ולמעמד להם טענה התובעת ביחס לשידור המפר הוסתר בכתב-התביעה ובתצהירו של וינשטיין, ההסכם בין התובעת לבין בעלת הזכויות בחו”ל לא צורף. מדובר במסמך שבנסיבות העניין אין מהותי ממנו; הוא חוליה בשרשרת שעל התובעת להוכיח את כל מרכיביה על-מנת שתוכל להישמע בטענה כי היא בעלת זכות היוצרים הבלעדית בשידור המפר והיחידה שרשאית לשדרו בהקרנה פומבית.

ג. טענתה האמורה של התובעת על-אודות רישיון בלעדי שניתן לה על-ידי בעלת הזכויות בחו”ל לשדר את משחקי הליגה האנגלית בישראל היא טענה לקיומו של רישיון יחודי בישראל כמשמעו בסעיף 37(ד) לחוק זכות יוצרים. בהתקיים טענה כזו, היה על התובעת לנהוג על-פי סעיף 54 לחוק, לצרף את בעלת הזכויות בחו”ל שעמה כרתה את הסכם הרישיון כצד להליך דנן, או למצער לבקש מבית-המשפט פטור מלצרפה.

ד. אף ‘פעולות הפקה’ ביחס לשידור המפר לא הוכיחה התובעת כלל ועיקר. בסעיף 7 לתצהיר צ’רלטון נמנו פעולות הפקה נטענות שמבצעת התובעת, והן שמקנות לה את זכות היוצרים בתוצר הסופי שביטויו בשידור המפר. מדובר בטענות שהועלו בעלמא, מבלי שנעשה ולו שמץ של ניסיון לקונקרטיזציה שלהן ביחס לשידור המפר – או להצגת פירוט ותיעוד שיראו כי אכן אותו שידור היה תוצר של פעולות הפקה שכאלה. לא הוצגה כל אסמכתא על-אודות השקעה ולו גם מינימלית שהשקיעה התובעת בהפקת השידור המפר, בין בממון ובין בכוח-אדם. לא הוכח כי ביחס לשידור המפר ננקטו על-ידה אמצעים מאלה שנמנו בתצהירו של וינשטיין. לא הובאה עדות שתקשור בין מופעו של השידור המפר על מרקע הטלוויזיה לבין בחירת זווית צילום כזו או אחרת שיש לזוקפה לתובעת. למעשה, לא הוכח כי אותו קטע של השידור המפר שתועד במצלמת החוקר כלל ‘עזרים טכניים, אמצעים גרפיים, לרבות עריכת תמונה וזוויות צילום’ מן הסוג שנדון בתצהיר.

ה. לשם הוכחת זכות יוצרים בשידור המפר היה על התובעת להוכיח ברחל-בתך-הקטנה באיזה משדר מדובר, מה התוכן שהוקרן בו – ובענייננו, מה פרטי המשחק שהוקרן, מי היו הצדדים לו ואיזו היא הליגה בה התקיים. עוד היה עליה לבאר באיזה מערוציה שודר המשחק ולהציג לוח שידורים למועד הקובע אשר יראה כי המשחק אכן הוקרן באותו יום בערוץ התובעת, בשידור ‘חי’. דבר מכל אלה לא נעשה, מבלי שניתן לכך טעם והסבר. לא רק בתצהירי התובעת נפל חסר בעניין זה אלא גם בקטע המתועד – שכן איכותו ירודה ולא ניתן לזהות מתוך צפייה בו אם בכלל מדובר בערוץ של התובעת ואם עסקינן בשידור ‘חי’, אם לאו.

באין הוכחת זכות – אין מקום להידרש לטענה על-אודות הפרת הזכות בידי הנתבע, ואף לא לנזק הנטען שפיצוי בגינו ביקשה התובעת לקבל. די באמור לעיל כדי להוביל לדחיית התובענה, בשל כך שלא הוכחה זכות היוצרים הנטענת של התובעת בשידור המפר, ואף לא הוכחו די הצורך טיבו ומאפייניו של אותו שידור. כפועל יוצא יש לדחות גם את ההודעה לצד שלישי בציר היחסים שבין הנתבע לבין הוט. 

2. יש בעייתיות בנוסח הסכמי הוט

חרף דחייתה של ההודעה לצד שלישי, מחמת דחיית התובענה העיקרית ולא לגופה, מצא בית המשפט שאין מקום לעשות צו להוצאות בציר היחסים שבין הנתבע להוט. קיים טעם לפגם בכך שהצד השלישי מתקין תשתית וציוד בבית-עסק מבלי להחתים את המזמין על הסכם יעודי שיתייחס לכך שמדובר בהתקנה בבית-עסק – ותחת זאת עושה שימוש בחוזה אחיד שנועד להתקנה ביתית.

נוסח זה, פרי בחירתה של הוט, מעלה תהיות. טכנאי מטעמה נשלח לבצע התקנה במה שנחזה בגלוי להיות בית-עסק. הוא מתקין את הציוד בבית-העסק ובאותה נשימה מחתים את הלקוח על התחייבות לפיה לא ינצל את הציוד אלא לשם צפייה בביתו. מדובר בסעיף מוקשה, תמוה, ועדת הצד השלישי לא ידעה לבארו. אף הסיפא לאותו סעיף לוקה בכך שהצד השלישי אינו רשאי להתיר למי מלקוחותיו ביצוע של הקרנה פומבית, וזכות זו שמורה לבעלי תוכן כדוגמת התובעת; עדתה של הוט אישרה את הדברים בפה מלא. יש טעם לפגם בכך שהסכם ההתקשרות של הוט טומן בחובו אמירות מתעתעות שכאלה, שעשויות להתפרש על-ידי קורא הדיוט ככאלה שהופכות את הסעיף בכללותו לחסר משמעות ורלוונטיות ביחסי הצדדים. קשה להלום שהתקשרותה של הוט עם לקוחותיה לא תעשה על בסיס הסכם אחד היאה לבית-מגורים והסכם נפרד ושונה המותאם לבית-עסק, כשבכל אחד מהם תיכללנה הוראות מתאימות לסוג ההתקנה שבוצעה בפועל ולטיבו הממשי של אתר ההתקנה.

אשר על כן התביעה נדחתה וצ’רלטון חויבה לשלם לנתבע הוצאות בסך 2,000 ₪ ובנוסף שכ”ט עו”ד (כולל מע”מ) בסך של 10,030 ₪, שניהם ליום פסק-הדין, ואילו ההודעה לצד השלישי נדחתה ללא צו להוצאות.

לעיון בפסק הדין – ת”א (שלום חדרה) 7159-04-11 צ’רלטון בע”מ נ’ בן-תורה ואח’ (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.6.14).

(C) כל הזכויות שמורות לאפלדורף ושות’, עורכי דין ומגשרים. 

הסיכום אינו ממצה ואין להסתמך עליו או לעשות בו כל שימוש או לראות בו ייעוץ משפטי מכל מין וסוג. שימוש ב-RSS נועד לנוחות קריאה עבור גולשי האתר בלבד ואין לראות בו משום ויתור או הרשאה לעשיית שימוש במי מן התכנים ו/או הזכויות של אפלדורף ושות’, עורכי דין ומגשרים ללא קבלת אישור מפורש מראש ובכתב.