0
תביעות צ'רלטון - ניצחון על צרלטון בע"מ

צ’רלטון

זכויות צ’רלטון בשידור משחק כדורגל בערוץ ציבורי: ביום 6.8.2018 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, מפי כבודה השופט רונן אילן בת”א 27019-09-15 צרלטון בע”מ ‘נ עולם הבאולינג בע”מ ואח’.

אותו עניין עוסק במשחק כדורגל ששודר בערוץ הראשון והוקרן על גבי מסך טלוויזיה בבית העסק של הנתבעים. קודם לשידור המשחק לא היה בין התובעת לנתבעים כל קשר, בכל הנוגע לשידור הצפוי. לטענת התובעת, הקרנת המשחק בעסק של הנתבעים מהווה “ביצוע פומבי” של יצירה שזכות היוצרים בגינה נתונה לה לבדה, ומכאן זכותה לבוא חשבון עם הנתבעים ולבקש לחייבם בפיצוי הקבוע בדין על הפרת זכות יוצרים.

בית המשפט קבע כי צ’רלטון הצליחה להוכיח כי היא בעלת הזכויות המשחק הכדורגל. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי לא הובאו ראיות לבסיסוס הטענה להקרנה מלאה של המשחק במסך הטלוויזיה של העסק, שכן צולם בסך הכל סרטון של 43 שניות בלבד וניכר היה כי אין איש שצופה במשחק, כך שאין ההקרנה משרתת אינטרס עסקי כלשהו של הנתבעים, אך די בכך כדי להעביר את הנטל לנתבעים. בית המשפט הדגיש כי לא הייתה כל טענה שהנתבעים עשו פעולה כלשהי בקשר עם שידור המשחק זולת פתיחת מקלט הטלוויזיה. צ’רלטון טענה כי בהסכם בינה לבין הערוץ הראשון הוסכם כי זכויות הביצוע הפומבי יישארו בידה וגם טענה זו הוכחה עובדתית.

השאלה היא משפטית בעיקרה – האם זכותה של התובעת לטעון כי הקרנת המשחק בעסק היוותה פגיעה בזכות היוצרים שלה, כאשר הפגיעה הנטענת הינה בהקרנת המשחק בערוץ ציבורי?

א. לא ברור מטיעוני התובעת אם שידור בטלוויזיה מהווה “ביצוע”. ישנה פסיקה סותרת, על פי החוק הישן, כאשר קיימת טענה שלפיה אדם המציב מקלט טלוויזיה פשוט, מסובב את כפתור ההפעלה או לוחץ על כפתור ההפעלה בשלט-רחוק, כלל איננו “מבצע” דבר.

לשיטתו של בית המשפט בהתאם לחוק זכות יוצרים החדש לא ניתן לראות בדבר מעין זה כביצוע:

בחוק החדש מובהר כי “ביצוע” לחוד ו-“שידור” לחוד. ואם “שידור” איננו “ביצוע”, אך מתבקשת המסקנה שגם פעולה שאיננה יותר מקליטת שידור לאו “ביצוע” היא. ההיגיון במסקנה זו ברור.

אדם שחלקו בהצגת יצירה מסתכם בהצבת מקלט טלוויזיה איננו “מבצע” את היצירה המשודרת אלא, בסך הכל, “קולט” את היצירה המשודרת. ואם אותה “קליטה” של השידור נעשית בפרהסיה, במקום ציבורי, לא ב”ביצוע פומבי” עסקינן, אלא ב-“קליטה פומבית” של שידור ציבורי. לא הקולט עושה שימוש ביצירה, אלא המשדר. ובהיעדר “ביצוע”, ממילא שאף אין אפשרות לייחס לקולט השידור הפרת זכות יוצרים.

כך גם במקרה דנא. התובעת הינה בעלת זכות היוצרים במשחק. השימוש בזכות יוצרים זו נעשה על ידי רשות השידור, מכוחו של הסכם עם התובעת, ובאמצעות “שידור” המשחק. כאשר מעורבות הנתבעים בהקרנת משחק הכדורגל הסתכמה בהפעלת מכשיר טלוויזיה פשוט, בלא כל אמצעי הגברה, הרי שבכך כלל לא “ביצעו” את היצירה וממילא שלא הפרו את זכויות התובעת.

ב. גם אם היה מדובר ב”ביצוע” לא ברור מטיעוני התובעת מדוע הקרנה של שידור ציבורי מהווה הפרה של זכויות יוצרים. בעלת זכות היוצרים ביצירה אשר יצרה, האפשרות להחליט אם, ובאילו תנאים, ייעשה שימוש בזכויותיה. כך גם באפשרותה להחליט שהשימוש ייעשה באמצעות “ביצוע פומבי” (לפי סעיף 13 בחוק החדש) ובאפשרותה להחליט שהשימוש ייעשה באמצעות “שידור לציבור” (לפי סעיף 14 בחוק החדש). ממילא, בהתקשרותה עם אותו גוף לו בכוונתה לתת את הרשות, באפשרות התובעת להתנות תנאים לפי שיקול דעתה. כך גם עשתה התובעת בעניין דנא. הסיכום שבינה לבין רשות השידור בקשר עם שידור המשחק כלל הסכמה שלפיה התובעת מותירה בידה את הזכויות בכל הנוגע ל”ביצוע פומבי” של המשחק. כך שודר המשחק בערוץ הציבורי. כך גם נקלט ונצפה על ידי הציבור. בין הציבור הצופה בשידור הציבורי לבין התובעת אין כל התקשרות חוזית. גם בין רשות השידור לציבור הצופה בשידוריה אין התקשרות חוזית (ולהבדיל מהצפייה בשידורים המועברים באמצעות כבלים או לוויין). היחסים שבין המשתמשים בשידור הציבורי לבין המשדרים בשידור הציבורי מוסדרים בהוראות דין שונות. ובין אלו, גם חוק זכויות מבצעים ומשדרים, תשמ”ד-1984. בחוק זכויות משדרים קבועות הגבלות שונות המוטלות על קולטי השידור ובהן, למשל, האיסור לבצע טביעה ושעתוק של השידור ללא הסכמת המשדר. מאידך, בחוק זכויות משדרים אין כל איסור על השמעת או הקרנת אותו שידור. אין בחוק זכויות משדרים הוראה האוסרת על הקרנת שידור ציבורי בפומבי. בכל הנוגע לזכויות הציבור כלפי המשדר בשידור הציבורי איפוא, נראה שאין כל מגבלה המונעת הצבת מקלט טלוויזיה וצפייה בשידור הציבורי בכל מקום בו שוהה ציבור. בין ציבור גדול ובין ציבור מצומצם. בין בחדריו ובין בפרהסיה. ואם כך, על יסוד אותה הסכמה חוזית אליה הגיעו התובעת ורשות השידור, מבקשת התובעת לבסס הגבלה על זכות השימוש בשידור הציבורי. הגבלה שאיננה קיימת בדין הרלוונטי. הגבלה המבוססת על ההנחה שזכויות היוצרים של התובעת גוברות על זכויות הציבור לשימוש בשידור ציבורי. לטענה זו לא מצא בית המשפט כל בסיס בטענות התובעת.

זכותה של התובעת לניצול אותה יצירה שיצרה איננה בלתי מוגבלת. אכן, התובעת היא בעלת זכות היוצרים ביצירה נשוא התביעה, אותה הפקה של המשחק, והיא גם זו שזכאית ליהנות מפירות השקעתה ביצירה, אך כנגד זכותה זו עומדת זכותו של הציבור לקלוט, לצפות ולאפשר צפייה בשידור הציבורי. בית המשפט לא מצא בטיעוניה של התובעת כל טענה שתסביר מדוע גוברות זכויותיה על זכויות הציבור. כל ניסיון להסביר מדוע אותן זכויות יוצרים שיש לה במשחק, אלו שבשליטתה המלאה ובתמורה עליה הסכימה נמכרו לשם “שידור לציבור”, גם מטילות הגבלות על קליטת אותו “שידור לציבור”. לא בכדי לא נמצאה הצדקה שכזו. אם לא מצא המחוקק להגביל את זכות הציבור לקלוט ולצפות בשידור הציבורי, כולל כאשר הצפייה נעשית בפומבי, בית המשפט אינו מוצא הצדקה להשתת כזו הגבלה על ידי התובעת ועל בסיס זכות יוצרים שיש לה ביצירה אותה התירה לשדר לציבור.

לא ניתן להתעלם מהמצב אליו עלול להיקלע כל אדם שיבקש לאפשר צפייה פומבית בשידור ציבורי. טענת התובעת מתבססת על חוזה שכרתה עם הגוף המשדר. חוזה בו הסכמה על הפרדת זכות “הביצוע הפומבי” מזכות “השידור לציבור”. על בסיס חוזה זה, סבורה התובעת שביכולתה לחייב את הציבור הצופה בשידור הציבורי בתשלום על פגיעה בזכות היוצרים שלה ביצירה המשודרת.טענה זו של התובעת ממוקדת בשידור אירוע ספורט, אך משמעותה חורגת ממנו. שידורי הערוץ הציבורי כוללים תכנים מגוונים. חלקם, מן הסתם, יצירות מקוריות של המשדר. וחלקם גם יצירות שהזכויות לשידורן נרכשו על ידי המשדר. בדיוק כשם שנרכשו מהתובעת. כך שעשועונים, כך משדרי אקטואליה, כך סרטי תעודה, כך תכניות תחקירים, כך סרטים, כך תכניות דרמה וכיו”ב.לפי שיטת התובעת, יכול כל בעל זכויות ביצירות המשודרות להוסיף להסכם עם הגוף המשדר סעיף דומה, ומיד לבקש לבוא חשבון עם כל מי שצפה בשידור הציבורי בפומבי, ולטעון לפגיעה בזכות היוצרים שלו. במצב שכזה ייאלץ כל בעל עסק שומר חוק, להקדים לצפייה בשידור הציבורי חיפוש כל תכנית משודרת, שמא בעל הזכויות בגינה שמר לעצמו את הזכות לשידורה בציבור. במצב שכזה אין כל היגיון.

לפיכך, דחה בית המשפט את הטענה שמדובר ב”ביצוע” וכן את הטענה שצפייה בשידור ציבורי מוגבלת לצפייה פרטית בלבד. עוד הובהר, שגם אם מדובר היה בהפרה, קמה לנתבעים הגנת המפר התמים, שכן סברו בתום לב כי שידור בערוץ ציבורי אינו מפר זכויות יוצרים.

התביעה נדחתה וצ’רלטון חויבה בהוצאות הנתבעים בסך 12,000 ש”ח. 

(C) כל הזכויות שמורות לאפלדורף ושות’, עורכי דין ומגשרים.

הסיכום אינו ממצה ואין להסתמך עליו או לעשות בו כל שימוש או לראות בו ייעוץ משפטי מכל מין וסוג. שימוש ב-RSS נועד לנוחות קריאה עבור גולשי האתר בלבד ואין לראות בו משום ויתור או הרשאה לעשיית שימוש במי מן התכנים ו/או הזכויות של אפלדורף ושות’, עורכי דין ומגשרים ללא קבלת אישור מפורש מראש ובכתב.