ג'נין, ג'נין : לשון הרע

ביום 11.1.2021 ניתן פסק דינו של בית משפט המחוזי מרכז, מפי כבוד השופטת הלית סילש, בת"א 12733-11-16 מגנאג'י נ' בכרי העוסק בסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. התובע דרש בתביעה פיצוי כספי וצווי עשה להימנע מהפצת הסרט מכוח חוק איסור לשון הרע.

נטען כי התובע, סגן אלוף במילואים, השתתף במבצע חומת מגן והוא מופיע ומזוהה בסרט ג'נין ג'נין באופן הקושר אותו לתוכן הסרט ולנרטיב שלו. הערה: בעבר בית המשפט העליון קבע כי בכרי אינו יכול להיות מחויב בלשון הרע כלפי קבוצה או ציבור, כדוגמת חיילי צה"ל, שכן אין התייחסות פרטנית לאדם מסוים מזוהה ומשויך.

התובע טען כי גילה שהוא עצמו מופיע ומזוהה בסרט בשנת 2015 כאשר אדון נכבד בא וסיפר לו על כך.

וזו הייתה הכרעת בית המשפט:

התיישנות התביעה ושיהוי

דחיית תביעה מחמת התיישנות תיעשה על ידי בית המשפט בצמצום רב ותוך מתן הדעת לזכות הגישה לערכאות שיפוטיות, המעין חוקתית.

בית המשפט אימץ את גרסת התובע כי לא היה מודע לעובדה שהוא עצמו מופיע בסרט ולא צפה בו קודם לשנת 2015.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע מס' תנאים לשם מניין תקופת ההתיישנות במועד מאוחר למועד ביצוע העוולה: (1) קיומן של העובדות נעלמו מן התובע; (2) העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של עילת התביעה; (3) העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות אשר אינן תלויות בו; (5) התובע לא יכול היה למנוע את אותן נסיבות, אף שככל והיה נוקט זהירות סבירה.

נטל ההוכחה להתקיימות התנאים מוטל לפתחו של התובע. לכאורה מקום בו אדם סביר מודע לכך שקיים סרט העוסק באירוע שהוא נטל בו חלק ואף מודע להליכים משפטיים המתנהלים בקשר אליו, ניתן היה לצפות כי אותו אדם יצפה בסרט, גם אם לא באופן מיידי, במהלך 7 השנים שלאחר הקרנתו המקורית.

אלא שבענייננו יש לבחון מיהו האדם הסביר בנסיבותיו של המקרה הפרטני. מה תהא התנהלותו הזהירה של אדם סביר באירוע כה חריג. אין שום דבר "רגיל" בלוחמה וודאי לא כזו במסגרתה מאבד אדם מחבריו או פקודיו, והתנהגותו אינה יכולה להיבחן במנותק מכך, לרבות סבירות יכולותו לצפות בסרט שאינו מודע שהוא מופיע בו.

אין מחלוקת כי הייתה אפשרות פיסית לתובע לראות את הסרט ולא נדרשו אמצעים יוצאי דופן לשם כך. אולם השאלה אינה אם היה יכול התובע לצפות בסרט אלא אם בכך שבחר שלא לראותו כשהוא אינו מודע לכך שהוא מופיע בו יש להביא לכך שייראו אותו כמי שלא נקט באמצעים סבירים לצורך בירור העובדות המהוות את עילת התביעה. התשובה לכך שלילית.

גם הטענה בדבר שיהוי דינה להידחות. לא די בשיהוי אלא שיש להוכיח תנאים נוספים: שימוש לא הולם בזכות התביעה, פגיעה ונזק שמתוך ציפייה לגיטימית כי הנתבע לא ייתבע בהיקף המגיע ניצול לרעה של הליך משפטי.

התביעה היא תביעת השתקה?

תביעות השתקה – SLAPP – הן תביעות אזרחיות המוגשות כנגד הפרט או קבוצה שיש להם חלק במאבק או פעילות ציבורית, וזאת בידי מי שאותו מאבק עומד בניגוד לאינטרסים שלו, הוא נחזה להיות גורם חזק יותר, ומטרת אותה תביעה, להפעיל לחץ על הנתבע ביחס לאותה פעילות. בית המשפט קבע כי התביעה אינה עומדת בקריטריונים של תביעת השתקה, ובפרט אין מדובר בתביעה שסיכוייה נמוכים.

זיהוי התובע בסרט

לשיטת הנתבע, בסצנת ביזת הזקן, התובע מופיע מאחור ולא מזהים אותו. אולם בניגוד לטענות הנתבע אין התובע מצולם מאחור, והדמות שנטען כי היא התובע, נחזית בבירור מהפרופיל. בנוסף הובאו עדויות של אנשים שזיהו את התובע בסרט וכך גם זוהה על ידי בית המשפט עצמו.

מה סבירות ייחוס לשון הרע לתובע? האם האדם הסביר, אשר ייצפה בסרט, ייחס לתובע שבפני השתתפות או מעורבות כלשהי בסצנה של ביזת הזקן או באיזה מהסצנות האחרות בסרט, וככל והתשובה לכך היא חיובית – באיזו מידה.

צפייה בסרט מלמדת על ניסיון להציג תמונה עובדתית במסגרתה מרואיינים שורה של תושבי מחנה הפליטים ג'נין, המספרים, בין היתר, על התרחשותם של אירועים פרטניים עובדתיים אשר התרחשו במהלך מבצע חומת מגן. לראיונות אלו , בחר הנתבע לצרף צילומים מאוד מוגדרים, אשר הצופה אינו יכול שלא להתרשם כי הם קשורים לאותו ראיון פרטני. אין המדובר בעירוב רנדומלי של תמונות, קול וראיונות אשר אינם קשורים זה בזה, או זה לזה, אלא בבנייתן של סצנות אשר הצירוף של קטעי הווידאו, התמונות והקול לראיונות, מאדיר או בא להמחיש את האירוע הפרטני המסופר על ידי אותו מרואיין.

למעשה, לא אך שתמונת התובע והחיילים הנוספים אינה מנותקת מתיאור סיפור ביזת הזקן, אלא כי הנתבע, כמי שערך וצילם את הסרט, מצא לנכון למשוך את הכתוביות והמלל המתואר על ידי המרואיין הזקן, אל התמונה בה מוצגים התובע ושני חיילים נוספים. בנסיבות אלו, ברור כי צופה מן השורה, יקשר את התובע הפרטני עם הטענות ביחס לאירוע המזעזע, המתואר במסגרתו.

השתק עילה ופלוגתא

בעוד השתק העילה מונע ניהול של הליך נוסף בין בעלי הדין בגין אותה עילת תביעה, יהיו טיעוניה אשר יהיו, הכלל של השתק פלוגתא שונה במהותו ומטרתו למנוע הליך או דיון נוסף, ביחס לאותה פלוגתא עובדתית או משפטית, ללא קשר הכרחי לעילת התביעה. הרציונל העומד בבסיסו של רעיון זה הוא מניעת ניהול כפל הליכים, צמצום אפשרות קיומם של פסקי דין סותרים, יצירתה של וודאות משפטית, ויעילות.

האם היה הליך קודם בין הצדדים? המונח "הצדדים להליך" הורחב במהלך השנים על ידי בתי המשפט, תוך שהוא כולל בחובו גם צדדים שלישיים אשר נמצאו כקרובים או כאלו אשר מחמת נסיבותיו של המקרה, יש לראותם שמי שניתן להם יומם בבית המשפט, אף אם לא היו צד להליך.

התובע ביקש לטעון כי בינו לבין התובעים בתביעת הלוחמים מתקיימים אותם יחסים של קרבה משפטית (privity), כמשמעותו הגדרתו של מונח זה בהוראות הדין המצדיקים הכרה בקיומם של השתקי הפלוגתא.

בית המשפט דחה את הטענות. נוכח הנקוב בתצהיר עדותו הראשית של התובע, כמו גם דבריו במסגרת החקירה הנגדית על פיהם לא היה מעורב במסגרת ניהולם של ההליכים המשפטים הקודמים, לא נתן הסכמתו לניהולם ולא היה מעורה בפירוטיהם, לא ברור מהו הבסיס המשפטי להעלאתה של טענה על פיה יש לראותו כמי שהוא צד קרוב להליך המקורי.

נקודת המוצא הינה כי חייב להתקיים התנאי בדבר זהות בעלי הדין, עת הוא מהווה ביטוי לכלל היסוד של ההדדיות בדיני מעשה בית-דין. החריגים בפסיקה לכך הם במקרים בהם הטענה עלתה כטענת הגנה – מועלית על ידי נתבע כנגד התובע.

הפרסום של הסרט כלשון הרע כנגד התובע

אין מחלוקת כי הקרטנת הסרט מהווה "פרסום". מיוחס לתובע באופן מפורש וברור, מעשה של ביזת כל כספו של זקן ערירי, וזאת תחת איומי נשק, וכל זאת ביחס לכספים אשר היו מיועדים לטיפול רפואי. בנוסף, סצנה זו מהווה , חלק ממארג כולל של סצנות המייחסות לחיילי צה"ל מעשים בלתי נתפסים באכזריותם ותוך הפגנת חוסר אנושיות וזלזול בחיי אדם. כפי שצוין על ידי כלל הערכאות אשר דנו או נדרשו לסרט, לא יכול להיות ספק כי ייחוס איזה מן המעשים הללו לפלוני, ייתפס על ידי האדם הסביר כמעשים המשפילים ומבזים את אותו אדם, ואלו אשר יש בהם כדי לעשותו מטרה לשנאה.

בנסיבות אלו, נהיר כי לצילומו של התובע באחת מן הסצנות, יש כדי להשליך, בין היתר, על תפיסתו של הצופה הסביר את התובע שבפני.

הגנות אפשרויות לנתבע מכוח חוק איסור לשון הרע

הנתבע לא טען להגנות בסיכומיו ויש לראותו כמי שזנח טענותיו בהקשר זה. מקום בו תוכנו של הפרסום אמת וקיים עניין ציבורי בפרסומו, יכול ותקום הגנה למפרסם וזאת תוך מתן הדעת לכך שהפרסום נעשה בתום לב. לענין זה המחוקק הבהיר כי אותו תום לב, נבחן תוך מתן הדעת לסבירות הפרסום, אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום, ונקיטתם של צעדים סבירים לבירור האמת.

ככל והיה סרטו של הנתבע, כסרט דוקומנטרי, כולל בחובו תיעוד של עובדות, אפילו אלו שהינן קשות לצפייה, אך כאלו שיש בהן ממש, או לכל הפחות אלו אשר נעשתה בדיקה סבירה באשר לאמיתותן במועדים הרלוונטיים (בבחינת אמת לשעתה), לא היה מקום למנוע את הקרנתו של הסרט, או לחייב את הנתבע בשיפוי התובע, ויכול והיה בכך כדי להקים לנתבע הגנה בפני תביעה זו. אלא כי במקרה דנן, על בסיס הראיות שהוצגו בפני בית המשפט, ולא פחות מכך – עקב אי הצגת ראיות על הנתבע, כי אין זה המקרה.

סרט דוקמנטרי אמור לתעד מציאות ולהוות תיעוד היסטורי. בענייננו הסרט אינו מבוסס על מצע עובדתי כלשהו, ולו מינימיאלי.

התאמת הסרטונים, התמונות והקולות לראיונות, באופן פרטני ומדויק -הם אלו אשר מאיינים את יכולתו של הנתבע להוסיף ולטעון כי הוא פעל אך להבאת זווית הראייה של תושבי המחנה, או משמש כצינור להעברת סיפורם. הנתבע גם לא הבהיר מה הבסיס לאמונה העיוורת בטענות המרואיינים ולא הביע כל הסתייגות בסרט או הבהרה כי הטענות לא נבדקו.

מקום בו מוצגים במסגרת הסרט – תיאורי זוועה כנתונים עובדתיים, הגם כי אלו לא נבדקו ולא הוצגה ולו ראשית ראייה ביחס להתרחשותם בפועל, אין הנתבע יכול להוסיף ולטעון, בתום לב, כי המדובר בהבעת דעה החוסה תחת מטריית הגנות החוק.

וככל ועסקינן בתום לב, או העדרו, יש להוסיף ולתת את הדעת להתנהלותו של הנתבע במהלך השנים שלאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתביעת הלוחמים בשנת 2008,  ופסק הדין בערעור בפני בית המשפט העליון בשנת 2011, במסגרתם נפסק במפורש כי הפרסום של הסרט הוא בגדר לשון הרע. על אף הכרעה ברורה זו, מצא הנתבע לנכון שלא למנוע את המשך הקרנתו של הסרט, או לכל הפחות לשנות ולו חלקים שונים בתוכנו.

זכאות התובע לקבלת צו האוסר על פרסום הסרט, מהותו והיקפו

צודק הנתבע בטענתו על פיה מתן צווי מניעה או צווי החרמה הינם סעדים צופי פני עתיד. אלא כי בניגוד לטענות הנתבע, אין לומר כי הקרנת הסרט הינה בגדר אירוע אשר החל והסתיים, והנזק במסגרתו תחום בזמן ובמקום, שכן מקום בו לא יינתן הסעד המבוקש, יוסיף הנזק ויתחדש, בכל פעם בו יצפה בו, צופה נוסף.

רצונו של התובע בנסיבות אלו למנוע הישנות של הנזק, או הרחבת היקפו, היא סבירה מאוד.

טענותיו החלופיות של הנתבע במסגרת סיכומיו על פיהן יכול התובע, לכל היותר, לעתור להסרתן של ארבע שניות מתוך הסרט, אינן יכולות לעמוד לו, מקום בו הועלתה הטענה בדבר האפשרות לעשות כן רק במסגרת הסיכומים ועת כי הצו להחרמת העותקים, עניינו אותם עותקים קיימים של הסרט, בהם כבר מופיע התובע. העלאתה של טענה זו בשלב הסיכומים, מעוררת חוסר נוחות של ממש, מקום בו היה זה הנתבע אשר טען, מספר פעמים במסגרת ניהולו של הליך זה, כי הסרט יצא מרשותו ואינו עוד בשליטתו.

לפי ס' 9(א)(1) לחוק איסור לשון הרע לבית המשפט אפשרות להורות, בנוסף לכל סעד אחר, על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם, וכי צו החרמה לפי פיסקה זו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים כאלה לשם מכירה, הפצה או אחסנה, ואף אם אותו אדם לא היה צד להליך.

מקום בו הוכרע הסכסוך בין הצדדים ונמצא כי יש בפרסום כדי לשון הרע, אשר אף אינו חוסה תחת הגנות החוק, יש לראות את התובע כמי כזכאי לקבל, בנוסף לפיצוי בגין נזקי עבר, אף לסעד של צו מניעה קבוע, אשר ימנע נזק עתידי.

ואולם, אין מקום לקבל צו כנגד יו-טיוב. אין מקום למתן סעד של צו עשה, שכן מקום בו התובע עתר לקבלתו של סעד המופנה פרטנית כלפי צד שלישי מוגדר ומזוהה, היה עליו להקדים ולפנות לאותו מפיץ נטען, או לנקוט ביחס לכך את הצעדים המתבקשים בהתאם להוראות הדין.

זכאות התובע לפיצוי כספי והיקפו

בית המשפט נתן דעתו לחומרת הטענות המועלות במסגרת הסרט בכלל, ובמסגרת סצנת ביזת הזקן בפרט, לרבות תוכנה והשלכותיה באשר לתפיסתו של הצופה הסביר את התובע, אופן הופעתו וצילומו של התובע, נגישות זיהויו, משך הזמן המצומצם בו מופיע התובע בסרט, ההקשר בו פורסמה תמונתו, העובדה כי התובע ניתן לזיהוי בסרט (אז וכיום), העובדה כי לא נעשו אל התובע פניות קודמות על ידי צדדים שלישיים, אשר צפו בסרט במשך שנים רבות, היקף השנים בהן מוקרן הסרט, היקף הפעמים בהן הוצג הסרט בשנים האחרונות, ליצירתו של נתיב פרסום חדש בדמות אתר YouTube ולמשמעות קיומן של שתי פלטפורמות פרסום שונות, לתפיסתו של התובע את סוגיית הנזק שנגרם לשמו כעת, ואפשרות הפגיעה העתידית בשמו הטוב של התובע, להתנהלותו של הנתבע לאורך השנים לרבות בשנים שלאחר מתן פסק דינו של כב' בית המשפט העליון, לאפשרויות שעמדו בפני הנתבע לתיקון או הצגה אחרת של הראיונות והנתונים העובדתיים, לחוסר תום הלב הבוטה הבא לידי ביטוי הן באופן הפקתו של הסרט והן בהתנהלותו של הנתבע ביחס לסרט זה בעת ולאחר פרסומו, לסוגיית הרווח מהפרסום, וכמובן לחובה לייחד כל פיצוי לעניינו של התובע המסוים.

לאור כל זאת – קבע בית המשפט פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 175,000 ש"ח.

הנתבע חויב גם בהוצאות ההליך בהיקף של 50,000 ש"ח. סכום זה נפסק על ידי על הצד הנמוך, מאוד, תוך מתן הדעת למהות ההליך, פרק הזמן בו נמשך, נקודת המוצא על פיה אין מקום כי בעל דין יצא ניזוק כלכלית מניהולו של הליך עת הוכחו טענותיו , אך גם תוך מתן הדעת לעובדה כי היה זה התובע עצמו אשר אישר כי לא נשא בחלק הארי של הוצאות ההליך, כמו גם היקף הסכום שנתבע וזה שנפסק.

בכרי

(C) כל זכויות היוצרים שמורות לאפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים.

הסיכום אינו ממצה ואין להסתמך עליו או לעשות בו כל שימוש או לראות בו ייעוץ משפטי מכל מין וסוג. לעורכי הדין ממשרדנו ניסיון עשיר ומומחיות מיוחדת בזכויות יוצרים וניהול הליכים משפטיים בקשר אליהם. הינכם מוזמנים לפנות אלינו לייעוץ ראשוני ולקבלת הצעת מחיר.