ביום 9.11.2014 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה, מפי כבוד השופטת אילת דגן בת"א 1386-05-13 חתמי נ' שני. אותו עניין נסוב בשאלת ההגנות שיש לנתבע בגין תלונת שווא שהגיש כנגד התובע, בטענה לביצוע מעשים מגונים בפומבי.
וכך נקבע בפסק הדין:
1. הרקע
התובע, יליד 1932, נעדר עבר פלילי, טוען כי בינו לבין הנתבע, שכנו, התנהל סכסוך במועדים הרלבנטים לתביעה (סכסוך שטרם הסתיים עד ימים אלו), נוכח הקמת גדר ע"י הנתבע המפרידה בין שני המגרשים תוך שהיא פולשת לשטחו של התובע, וללא היתר בניה. משלא הצליחו הצדדים לפתור את המחלוקת ביניהם, פנה התובע לועדה המקומית לתכנון ובניה ולמחלקה לפיקוח על הבניה, ובעקבות תלונתו חויב הנתבע בהריסת הגדר ואף הוגש נגדו כתב אישום בגין הבניה הלא חוקית (תיק התלוי ועומד נכון להיום בבית משפט לעניינים מקומיים בחדרה).
עוד טוען התובע, כי הנתבע ומשפחתו גרמו בזמנים הרלבנטיים לתביעה לרעש בשעות הלילה, באופן שאילץ את התובע להגיש תלונות רבות למשטרה.
לאור הסכסוך שביניהם ובמטרה לפגוע בו, הגיש הנתבע ביום 10.7.12 תלונת סרק במשטרה נגדו, בה טען כי התובע נצפה כשהוא מאונן בחלון ביתו, כשהוא מתבונן בבנותיו הקטינות של הנתבע, המתרחצות בבריכה שבחצר הנתבע.
התובע טוען כי הגשת התלונה הייתה בחוסר תום לב בכוונה לבזותו בפני מקורביו, כמו גם במטרה להטיל עליו אימה ולנקום בו על תלונותיו במשטרה וההליך בענין התכנון ובניה.
הנתבע אינו מכחיש כי תלונת השווא הינה לשון הרע, אך טוען להגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע.
2. יש לדחות את טענות הגנת הנתבע
דין התביעה להתקבל. בית המשפט קבע, כי הנתבע לא הוכיח אמת בפרסום (היינו כי התובע אונן תוך התבוננות בילדות שלו). חזקת תום הלב לא עומדת לנתבע שכן בנסיבות המקרה אין לומר שהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. משכך, עליו הנטל להוכיח את תום הלב, ולטעם בית המשפט הוא לא עמד בנטל.
הגנת תום הלב: אין לראות את אלמנט תום הלב כבחינה סובייקטיבית שתִלָמד רק מהעדות של הנתבע המעוניין בדבר (שמטבע הדברים מבקש לחלץ עצמו מהטענות נגדו). הבחינה צריכה להיות אובייקטיבית, רחבה ולהילמד מכלל הנסיבות האופפות את האירוע. אף על פי הפסיקה גם פרסום עקב רשלנות ולא רק זדון עלול להוות לשון הרע.
התלונה למשטרה לא הוגשה בתום לב ומתוך חשש אמיתי שהתובע פדופיל ומבצע עבירות מין, אלא מתוך כוונה לבוא עם התובע חשבון נוכח מערכת היחסים העכורה שבין הצדדים והתלונות הרבות שהגיש התובע נגדם, כמו גם ההליך התלוי ועומד בעניין הגדר שבנו ללא היתר ושלפי מה שהוכח בדיון לא נהרסה עד היום, חרף צו שיפוטי. גם אם הנתבע לא פעל בזדון ורוע לב ממש, הוא ודאי נהג בחוסר אכפתיות זועקת לשמיים וחורגת מכל מידתיות בתלונה נגד אדם נורמטיבי בן 81 ללא כל בסיס סביר ותוך הלבנת פניו, השפלתו ופגיעה קשה בפרטיותו ועל רשלנות כזו עליו לשאת בתוצאות.
אמת בפרסום: בית המשפט הטיל ספק גדול בעדותו וקבע כי לא הוכיח במידה הנדרשת את טענת אמת בפרסום.
הגנה על עניין אישי כשר: הפרסום לא נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע. הנתבע היה להוט להגיש תלונה למשטרה מבלי לנקוט באמצעי כלשהו להיווכח אם יש הצדקה להגיש תלונה כה חמורה נגד שכנו. כך למשל, הוא ורעייתו לא מצאו לשאול את הילדות אם השכן נהג באורך מוזר איתן במהלך כל שנות השכנות בכלל, באופן שצריך להדליק אצל ההורים אור אדום.
גם אם הלהיטות להגיש את התלונה לא הייתה מכוונת זדון ממש, ודאי היה כאן הפעלת שיקול דעת פזיז וחורג מכל פרופורציה וסבירות, בהגשת תלונה נגד אדם נורמטיבי, מעל גיל 80 שספק אם יכול להוות סכנה לציבור, תוך גרימת נזק קשה בתלונה כה חמורה. התלונה לא הוגשה ביום האירוע בסערת רגשות כביכול אלא לאחר היוועצות בעורכת דין שמן הסתם יכלה כעורכת דין סבירה לדעת מה תהיה אחריתה של התלונה. חרף הנ"ל ולאחר הייעוץ מצא הנתבע לפעול כפי שפעל, ועליו לשאת בתוצאות מעשיו המזיקים.
3. הפיצוי
הנתבע יפצה את התובע בסך של 25,000 ש"ח, בהוצאות משפט ובסכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,000 ש"ח.
לעיון בפסק הדין במלואו – ת"א (שלום חי') 1386-05-13 חתמי נ' שני (טרם פורסם, 9.11.2014)
משרדנו מתמחה בניהול הליכי לשון הרע. לייעוץ ראשוני, צרו עימנו קשר
(C) כל הזכויות שמורות לאפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים.
הסיכום אינו ממצה ואין להסתמך עליו או לעשות בו כל שימוש או לראות בו ייעוץ משפטי מכל מין וסוג. שימוש ב-RSS נועד לנוחות קריאה עבור גולשי האתר בלבד ואין לראות בו משום ויתור או הרשאה לעשיית שימוש במי מן התכנים ו/או הזכויות של אפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים ללא קבלת אישור מפורש מראש ובכתב.
