ביום 16.3.2015 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בקריות, מפי כבוד השופטת פנינה לוקיץ בת"א 13143-09-08 פינצי נ' שביט ואח'. פסק דין זה עוסק בשאלת הפרת זכויות היוצרים של התובע בציטוטים מתוך כתבות ובתמונות שפרסם בעיתון המועצה האזורית מטה אשר, מתוקף תפקידו להפיק את העיתון, על ידי הנתבעים – ראש המועצה ובעל משרד תקשורת, בגיליונות פרסומת מטעמם לבחירות למועצה.
הנתבעים טענו, בין היתר, כי התובע אינו בעל הזכויות ביצירות וכי הוא נתן להם הרשאה לעשות שימוש בהן, לאור זאת שהוא הגיע למשרדים והעביר להם חומרים על גבי דיסק.
וכך קבע בית המשפט:
1. נטלי הוכחה
מי הבעלים ביצירות? עיון בפסיקה מעלה כי שאלת הגדרת "עובד" לצורך חוק זכויות יוצרים עפ"י הדיון הקודם לא נדונה בה בהרחבה, אולם באותם מקרים בהם היא נדונה נקט בית המשפט בגישה מצמצמת לעומת זו שנהוגה במסגרת בחינת דיני העבודה בבית הדין לעבודה, כאשר המבחן העיקרי שיושם הינו מבחן הפיקוח וההשתלבות השאוב מדיני העבודה. מקרים בהם הפסיקה נקטה במבחן מרחיב יותר היתה דווקא בתביעות של מעבידים כלפי מפרי זכויות ביצירות של עובדיהם, וזאת בכדי להכריע בשאלה האם יש לראות את אותו מעביד כבעל זכות התביעה בגין ההפרה.
בענייננו לא עמדו הנתבעים בנטל להוכיח כי התקיימו התנאים לראות בתובע "עובד" של המועצה. בעלות המועצה בעיתון (שאינה מוכחשת כאמור לעיל) אין בה כדי לשלול את אפשרות קיום זכות היוצרים של התובע בחומרים שיצר. הנתבעים לא הביאו כל ראיות המעידות על רמת השליטה והפיקוח שהיתה למי מהמועצה על הפקת עיתון המועצה, או באיזו מידה היה התובע עצמאי בקבלת החלטות העריכה וההפקה. הנטל להוכיח כי יש לראות את התובע כ"עובד" המועצה לצורך חוק זכויות יוצרים, על אף שפורמלית, אין מחלוקת שהוא לא קיבל שכר עבודה אלא תשלום, כנגד הוצאת חשבונית, בעבור הפקת העיתון, מוטל במלואו על הנתבעים, ובית המשפט סבור שהנתבעים לא עמדו בו.
מנגד, על התובע הנטל להוכיח שהוא יצר את היצירות, נטל שהוא עמד בו באופן חלקי:
(1) התובע טען כי הוא צילם את התמונות. ככלל בעידן הדיגיטאלי של היום הוכחת הצילום באמצעים מחשוביים היא קשה מאוד, ועל כן ניתן להגיע למסקנות לאור מכלול הנסיבות. מכיוון שהעיד כי פרסם בעיתון תמונות של צלמים שונים ולא נתן קרדיט לאף אחד, מקשה על המסקנה כי הוא בעל הזכויות בתמונות נשוא התובענה.
אין בעצם העובדה שקבצי התמונות הועברו על ידי התובע לשלמה כדי להוכיח שהתמונה במקורה, צולמה על ידי התובע, והשימוש שלו במונח "תמונה מקורית" איננה יכולה לסייע לו, שכן כאמור, בקובץ דיגיטלי, בהעדר ראיה חיצונית תומכת, אין כל דרך לדעת מה הוא קובץ המקור ומה הוא קובץ מועתק, ובאותה המידה סביר להניח כי היו בידי התובע קבצים דיגיטליים של תמונות אחרות שפורסמו בעיתון המועצה, על אף שהוא לא צילם אותה.
על אף שבית המשפט התרשם מכנות עדותו של התובע, הרי שלנוכח היותה עדות יחידה של בעל דין בהקשר זה לא היה סבור בית המשפט כי יש מקום לבסס עליה ממצא באשר לקביעת זהות יוצר התמונות, וזאת בין היתר נוכח העובדה כי "מחדל" מצידו של התובע הוא שגרם לקושי הראייתי המוצב בפניו.
עם זאת, בכל הנוגע לכתבות נשוא התובענה, ומכיוון שהתובע העיד כי הוא זה שכתב את כל הכתבות, הגם שניתן רק על גבי חלקם קרדיט, סבור בית המשפט כי די בעדותו היחידה של התובע בכדי לעמוד בנטל המוטל עליו, והנתבעים לא הצביעו על קיומו של מקור אפשרי אחר לאותן כתבות בהעדר ראיה לכך שהיה כתב אחר שעסק בכתיבה ועריכה של העיתון, או ראיה לכך שהכתבות, כפי שהופיעו בעיתון מועתקות מחומר גלם שהועבר לתובע ע"י המועצה.
2. הרשאה
על אף שנכון לומר כי לא בכל מקרה "שתיקה" של בעל הזכות תבסס קיומה של הסכמה לשימוש שנעשה, הרי שבמקרה זה שתיקת התובע, או יותר נכון, העדר מחאה, באה במקביל ל"מעורבות אקטיבית" בשלב הפקת הפרסום המפר. עפ"י טענת הנתבעים, מתן החומרים לשלמה בשלב ראשון, ומעורבות בעת עריכת גליונות התעמולה 2, 3 בעת הביקור בסטודיו, תוך ידיעה ברורה לשם מה נדרשים החומרים ממנו יש לראות בהם ביטוי להסכמת התובע כמי שניתן הסכמתו לשימוש שנעשה ביצירותיו.
אקט המסירה של החומרים (גם אם מדובר בקבצי התמונות בעיקר) במהלך הפקת גליונות 2 ו-3, מתוך ידיעה ברורה בעבור מה החומרים נדרשים, וללא הבעת מחאה כשלהי, מעידה על הסכמה של התובע לשימוש.
העובדה כי התובע היה מודע ב"זמן אמת" לשימוש בחומרים, וכי הגליונות מיועדים להוצאה בתקופת הבחירות, דהיינו במהלך אותו החודש, והוא לא הביע כל מחאה אז, אפילו לא ביחס לשימוש שנעשה בחומרים השונים לצורך הפקת גליון מס' 1, שתוכנו כבר היה ידוע לו באותה העת, היא זו המלמדת על הסכמה. אני סבורה כי ככל שלא היתה הסכמה מצידו והוא בחר לשתוק ו"לשתף פעולה" (גם אם באי רצון, אשר אותו לא טרח להפגין במילים…), ואת טענותיו להעלות רק לאחר שהופסקה העסקתו כמפיק עיתון המועצה (לא לפני שהוציא גליון נוסף של העיתון עליו קיבל תשלום), הרי שמדובר בהתנהלות חסרת תום לב באופן מובהק.
3. הפרת זכות מוסרית
עם זאת, המסקנה בדבר הרשאה לעשיית השימוש בחומרים, וכי ההרשאה שנלמדה הינה גם ביחס לגליון הראשון, הרי שאין במתן הרשאה זו להוות ויתור על זכותו המוסרית בהם ועל חובת הנתבעים הנובעת מקיומה.
הסקת ויתור על זכות הייחוס מהתנהגות הינה קשה יותר מאשר הסקתה ביחס להפרת זכות היוצרים, שכן להבדיל מהרשאה לעשיית השימוש בחומרים, דהיינו הרשאה לפעולה פוזיטיבית, הרי שהסכמה לכאורית לאי ציון השם הינה הסכמה לפעולה פאסיבית. מכאן גם שאין מקום לזקוף לחובתו של התובע את אי העלאת הדרישה לפרסום השם בגליון 1 מ"הסכמתו" לשימוש בחומרים, שכן במועד שבו ניתנה (על דרך התנהגות) הסכמה זו, גליון 1 כבר היה מעשה עשוי ולפיכך לא ניתן היה עוד לדרוש את ציון השם ביחס לפרסומים המפרים שכבר נעשו בו.
אמנם אין פה פגיעה בזכות לקרדיט, אך הזכות לשלמות היצירה נפגעה. שאלת הפגיעה כתוצאה מאותה פעולה איננה נבחנת במשקפיו של התובע והאם שימוש זה מקובל עליו אם לא, אלא בבחינה אוביקטיבית האם פעולה זו "עלולה" לפגוע בשמו או בכבודו של המחבר. מבחן זה מכניס מרכיב אוביקטיבי לבחינת השאלה באם הפעולה "הפחיתה" את ערך היצירה.
4. חוק עשיית עושר ולא במשפט
בניגוד לטענות הנתבעים בסיכומיהם, אינני סבורה כי יש בהוראת סעיף 3 לחוק מ-2007 לשלול עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, ראשית משום שהוראה זו אינה חלה על זכויות יוצרים שנוצרו לפני חקיקת החוק, ושנית, ובעיקר כי מקבלת אני את עמדת השופט (כיום) ע' גרוסקופף במאמרו "הנשר והנסיכות – על היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני זכויות יוצרים" "יוצרים זכויות –קריאות בחוק זכות יוצרים" (2009) בעמ' 217, כי סעיף זה, כמו גם קודמו (סעיף 31 לחוק הישן), אינו יוצר הסדר שלילי ואין בו להביא לביטול ההלכה שנקבעה בע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289 (1998).
5. הסעד הראוי
בית המשפט פסק כי בנוכח מכלול נסיבות העניין, יש ליתן פיצוי בסך של 12,000 ש"ח ביחס לכל הפרה, ובסך הכל 36,000 ש"ח.
באשר להוצאות, נוכח הפער בין דרישת התובע (על אף הקטנת סכום התביעה) לבין הסכום הנפסק ונוכח התנהלות התובע לאורך ההליך כפי שזו עולה ממספר החלטות שניתנו הן במהלך שמיעת הראיות והן לאחריהן, וכן לנוכח אופן הגשת הסיכומים (חרף ההתחשבות בכך שהתובע אינו מיוצג) אין מקום לפסוק לתובע את מלוא הוצאותיו, ואני פוסקת סכום כולל של 3,000 ₪.
לעיון בפסק הדין במלואו – ת"א (שלום קריות) 13143-09-08 פינצי נ' שביט ואח' (פורסם בנבו, 16.3.2015).
(C) כל הזכויות שמורות לאפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים.
הסיכום אינו ממצה ואין להסתמך עליו או לעשות בו כל שימוש או לראות בו ייעוץ משפטי מכל מין וסוג. שימוש ב-RSS נועד לנוחות קריאה עבור גולשי האתר בלבד ואין לראות בו משום ויתור או הרשאה לעשיית שימוש במי מן התכנים ו/או הזכויות של אפלדורף ושות', עורכי דין ומגשרים ללא קבלת אישור מפורש מראש ובכתב.
