עוולת גניבת העין הינה עוולה נזיקית, אשר מטרתה היא הגנה על מוניטין שרכש אדם בעסק שעניינו נכסים או שירותים. עוולה זו נוצרת כאשר אדם עושה שימוש במוניטין של נכס או שירות, ומטעה את הציבור בכך שמציג אותם כשייכים לו, ולא לבעל המוניטין האמיתי.
סעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 קובע כי: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר" ועושים בו שימוש במקביל לטענת הפרת סימן מסחר רשום או מוכר היטב.
על מנת להוכיח את קיומה של גניבת עין, על התובע להוכיח שני יסודות: היסוד הראשון הוא יסוד המוניטין. על התובע להוכיח כי הציבור מזהה את תדמיתו הטוב של הנכס או השירות כשייך לתובע. כלומר, על התובע להוכיח שבנכס או בשירות אותם מציע ישנו מרכיב ייחודי המבחין בינם לבין יתר הטובין של העוסקים באותו ענף. על התובע להראות כי ציבור הצרכנים מושפע מן המוניטין של המוצר ועל כן מעדיף אותו על פני מוצרים אחרים. עם זאת, אין דרישה בפסיקה שציבור הצרכנים יכיר את בעל המוניטין, אלא די כי יזהה את המוצר או השירות על פי סממנים חזותיים ויידע לאבחנו ממוצרים דומים.
יודגש, כי על התובע להוכיח ייחודיות בשם, ייחודיות המשייכת עצמה לו ורק לו. ככל שהשם שגרתי יותר בקשר עם הטובין אותו הוא מייצג, כך ההגנה שתינתן לו על ידי הדין תהיה נמוכה יותר, בדומה לדיני סימני המסחר. כך לדוגמא אם מדובר בשם גנרי, העוסק אינו זכאי להגנה, שכן זכותם של כל העוסקים במקצוע לתאר מוצריהם בשמם הגנרי. למשל עורך-דין לא יוכל להשתלט על "עריכת-דין" ומוכר מנועים לא יקנה מונופול על השם "מנועי דיזל". גם שם תיאורי, המתאר תכונות או רכיבים של נכסים או שירותים לא יזכה בהגנה של גניבת עין אלא רק במידה ורכש אופי מבחין לשם הנכס או השירות, אופי המייחד אותו מיתר הטובין מסוג, כך שציבור הצרכנים מכיר בו לא רק ככינוי או כתיאור אלא כסימן או שם המזהים את העסק או הטובין עם התובע (וראו גם את מאמרנו היקף ההגנה על סימני מסחר בישראל ודברי כבוד השופט (כתוארו דאז) חשין ב ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" ואח' נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה" ואח', פ"ד נה(3) 933 (2001)).
ניתן להוכיח את המוניטין במספר דרכים אפשריות כגון הבאת ראיות לסקרי צרכנים אשר מראים את העדפתם למוצר או השירות, הוכחת חיקוי המוצר והעתקתו על מנת להראות שיש לו מוניטין ולכן מחקים אותו, או הבאת ראיות להשקעה ניכרת בפרסום המוצר או השירות.
היסוד השני אותו יש להוכיח הוא יסוד ההטעייה. על התובע להוכיח כי ישנו חשש סביר להטעיית ציבור הצרכנים בכך שיסבור כי אותו נכס או שירות השייכים כדין לתובע, ישתייכו בעיניו לנתבע. בפסיקה נבחן יסוד ההטעייה באמצעות מספר רכיבים: צליל, חזות, סוג הטובין הנמכר, חוג הלקוחות וצינורות השיווק ועליהם מתווספים שני מבחנים כלליים – בחינת הנסיבות הכלליות הנוגעות לעניין ומבחן השכל הישר (וראו לדוגמא ע"א 8981/04 אבי מלכה – "מסעדת אווזי הזהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1991) ניהול מסעדות בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו, החלטה מיום 27.9.2006) .
במידה והוכיח התובע את שני היסודות האמורים, זכאי הוא על פי דין לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ₪, ולחלופין להוכיח את נזקו לקבל בעדו פיצוי מלא.
משרדנו מייצג תובעים ונתבעים, בין היתר, בעילה של גניבת עין: החל מנתבעים שנטען כלפיהם כי הם עושים שימוש בשמות או בסימנים של אחרים שלא בצדק וכלה בתובעים הסבורים כי נעשה שימוש שלא כדין בשם עסקם במודעות פרסומת ובקישורים ממומנים מטעם אחרים. נשמח לסייע גם לכם! ליצירת קשר לחצו כאן.
אין באמור במאמר משום ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו בשום צורה שהיא.
