מי בעלי זכויות היוצרים ביומני גבע?

בע"א 4600/08 האולפנים המאוחדים בע"מ ואח' נ' ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ ואח' (החלטה מיום 4.4.2012) בית המשפט העליון קבע והדגיש, כי העברת זכויות יוצרים בכתב אמנם דרישה ראייתית ולא קונסטיטוטיבית, אבל דרישה כבדת משקל היא.

1. הרקע העובדתי

בשנת 1967 רכשה ברקי פטה המפריס ישראל בע"מ (להלן: "ברקי") זכויות בכחמש מאות יומני חדשות בקולנוע, הידועים בשם "יומני גבע". בהמשך התאחדה ברקי עם אולפני הרצליה והקימו את האולפנים המאוחדים. מכוח הסכם היסוד שנחתם ברקי קיבלה 30% מהמניות וכשליש מהכוח למנות חברי הנהלה. בהמשך הוגדל חלקה של ברקי במניות ל-37.5%. שאלת החזקה והבעלות בנגטיבים לאחר הסכם היסוד והקמת האולפנים המאוחדים נותרה מעורפלת.

בהמשך, ולאור המחלוקות בין הצדדים בנוגע לבעלות בזכויות היוצרים ביומני גבע נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, בו נקבע בין היתר, כי:

"ידוע לצדדים כי קיימת ביניהם מחלוקת בקשר עם הזכויות ביומני גבע… מבלי לפגוע בטענות הצדדים אודות הזכויות ביומני גבע, מוסכם בין הצדדים כי אם לטענת התובעים יפרו הנתבעים או מי מהם את זכויות התובעים ביומני גבע, התובעים יהיו רשאים רק לקבלת סעדים כספיים, והם מוותרים ויהיו מנועים מקבל סעדים או צווים האוסרים או מונעים, זמנית או באופן קבוע, את השימוש ביומני גבע, אף אם לטענתם השימוש יערך תוך הפרת זכויותיהם בקשר ליומני גבע".

לאחר כשמונה שנים הגישה ברקי תביעה לבית המשפט המחוזי בעתירה לצו המצהיר כי זכויות היוצרים ביומני גבע שייכות לה וצו המצהיר כי זכאית לכל הרווחים שהתקבלו מן היומנים או בפיצוי סטטוטורי מרבי בגין הפרת זכויות היוצרים.

2. עיקרי קביעות העליון

2.1 אין מדובר ב"הודאה והדחה"

בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע שטענת האולפנים המאוחדים כי קנתה את הבעלות בזכויות היוצרים מהווה טענת הודעה והדחה (הגם שאינה משנה את תוצאת הקביעה), שכן סכסוך הנוגע לבעלות על נכס, בגדרו ברור שהתובע היה בעליו הקודם של הנכס ושהנתבע הוא שמחזיק בו כעת, והמחלוקת שבין הצדדים נוגעת לדרך שבה עבר הנכס מן התובע אל הנתבע – האם בדרך פסולה של גזילת החפץ או בדרך חוקית של מכר – אינו מתאים לדוקטרינה של "הודאה והדחה".

"זאת בשל השוני האנליטי בין השניים, באשר בסכסוך הנוגע לבעלות בנכס אין מדובר בהעלאת טענת פטור – הדחה, אלא באי-הסכמה אודות עילת התביעה עצמה הנסובה סביב מחלוקת עובדתית באשר להשתלשלות סיפור המקרה; וכן בשל התוצאות הבעייתיות הנובעות מהחלת הדוקטרינה על טענת "קניתי", שאינן מבחינות בין הנדרש לביסוסה של טענה שכזו לגבי בית לבין ביסוסה לגבי מיטלטלין פעוטי ערך."

2.2 דרישת הכתב בהעברת זכויות יוצרים היא דרישה ראייתית אך כבדת משקל

בין אם נטל השכנוע רובץ על כתפיה של ברקי ובין אם הוא רובץ על כתפי המערערות, כף המאזניים נוטה לכך שברקי לא העבירה את זכויותיה ביומנים לאולפנים המאוחדים.

סעיף 5(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 קובע, כי:

"בעליו של זכות היוצרים בכל יצירה רשאי להעביר את זכותו… ואולם כל העברה או נתינה כאלה לא יהא כוחן יפה אלא אם כן נעשו בכתב וחתמו ע"י בעל הזכות…"

כך גם קובע סעיף 37(ג) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007:

"חוזה להעברת זכות יוצרים או למתן רישיון ייחודי לגביה, טעון מסמך בכתב"

אין מדובר בדרישה קונסטיטוטיבית אלא ראייתית גרידא . ברם, אף דרישה ראייתית דרישה כבדת משקל היא. זאת במיוחד כאשר העברת הזכויות הנטענת היא מכוח הסכם מסוים, שפרשנותו היא העומדת לדיון – יש להראות היכן מצוינת העברת הזכויות במסגרת ההסכם. בענייננו, עיון בחוזה לאורכו ולרוחבו אינו מגלה כל סימן להעברת בעלות בזכות היוצרים ביומנים. סעיף 18ב לחוזה קובע כי "החברה המאוחדת תרכוש מבעלי מניותיה את מלאי חומרי הגלם שלהם שאינם מלאי מת" – מדובר ברכישה של חומרי גלם ולא של זכויות.

קשה להניח כי גוף עסקי דוגמת ברקי, שרכש את זכויות היוצרים ביומנים בשנת 1976 בסכום של 250,000 ל"י, בחר לוותר על זכויות אלו. על מנת לבסס טענה של הפקרה או חוזה מכללא יש להראות קיומה של כוונה מוכחת לעשות כן. לצד זאת, יש להוסיף כי הפקרה לפי סעיף 7 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971 מתייחס לוויתור על זכות לטובת הרבים, ולא לטובת שותף עסקי המחזיק בנכס. על כן, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי הבעלות ביומנים לא הועברה מברקי אל המערערים.

2.3 פיצויים סטטוטריים אינם מתאימים במקרה זה

כפי שעולה בבירור מהסכם הפשרה, אין הוא שולל מברקי אפשרות לתבוע בגין הפרת זכויותיה, באם ייקבע שזכויות אלו אכן שייכות לה. על כן, לפנינו הפרה של זכויות, המאפשרת תביעת פיצויים. ברם, קשה לקבוע שזהו המקרה הראוי להטלת פיצוי סטטוטורי. ודוק: הטלת פיצוי סטטוטורי מלא או אף חלקי נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. מקיומו של השיקול ההרתעתי נגזר, שככל שההפרה בוטה יותר, כך מוצדק יותר לערוך שימוש בפיצוי הסטטוטורי. בענייננו אין מדובר בהתנהגות בוטה ורומסנית, אלא במחלוקת ארוכת שנים בין שותפים. הצדדים השכילו להציב גבולות למחלוקת שביניהם, ולהסדיר את התנהלותם, ובמצב שכזה אין לראות בשימוש ביומנים משום פגיעה שהרציונאל ההרתעתי תקף לגביה. זאת במיוחד כאשר אף ברקי איננה טוענת שאין ביכולתה להוכיח את נזקיה בדרך הרגילה.

 בהקשר זה, ראוי לתת משקל גם להשתהותה של ברקי בהגשת התביעה. כפי שציינתי לעיל, אינני סבור שניצבת לפני ברקי מניעות בגין שיהוי, שכן המצב היה ברור לצדדים, והמערערים לא שינו את מצבם לרעה. ברם, הדבר מפחית את מידת הבוטות של ההפרה. מדובר, למעשה, במדיניות מחושבת של נטילת סיכונים, כאשר המשתמשים ביומנים מודעים לכך שאפשר שייאלצו לשלם כדת וכדין על מעשיהם. כך, אכן, עליהם לשלם, אך זאת בגין הוכחה של הרווחים והנזקים, ולא על בסיס הפיצוי הסטטוטורי ההרתעתי.

פסק הדין בערעור ניתן על ידי השופט ניל הנדל ובהסכמת המשנה לנשיא אליעזר ריבלין והשופט סלים ג'ובראן.

אנו מתמחים בדיני זכויות יוצרים וקניין רוחני, ליווי חברות וליטיגציה מסחרית. לייעוץ משפטי פרטני הינכם מוזמנים ליצור עימנו קשר בטלפון 03-6910042 או בדוא"ל לכתובת office@anc-law.co.il.